השמחה
בס"ד
* שמחה *
רבינו ז"ל אמר, מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד, וצריך להתגבר מאוד בכל הכוחות להרחיק העצבות והמרה שחורה ולהיות אך שמח תמיד, והוא רפואה לכל מיני חולאת, כי כל מיני חולאים באים מעצבות ומרה שחורה, וצריך לשמח את עצמו בכל מיני עצות.
ואמר, שצריך להתרחק מעצבות מאוד מאוד, כי הקליפות הם בחינת עצבות, והם תוקפא דדינא, וכשהעצבות מתגברת היא בחינת גלות השכינה שהיא שמחתן של ישראל, ועיקר ביטול הקליפות ועליית הקדושה הוא על-ידי שמחה.
רבינו ז"ל אמר, על-ידי השמחה יכולין להחיות אדם אחר, כי יש בני-אדם שיש להם ייסורים גדולים ונוראים רחמנא לצלן, ואי אפשר להם לספר מה שבלבם, והם היו רוצים לספר אך אין להם בפני מי לספר ולהשיח עמו את כל אשר עם ללבם, והם הולכים מלאים ייסורים ודאגות, וכשבא אדם עם פנים שוחקות יכול להחיות אותם ממש, ולהחיות אדם אינו דבר ריק כי הוא דבר גדול מאוד, וכמו שמובא בגמרא (תענית כב) מהני תרי בדחי שזכו למה שזכו על-ידי שהיו משמחים בני-אדם.
מוהרנ"ת ז"ל אמר לאחד מאנשי שלומנו, אם תהיה תמיד בשמחה לא תראה פני גיהנום, והסבירו מוהרא"ש, כי הנה רבינו ז"ל אמר אשר אין נמצא שום עולם הזה כלל, רק או יש גן עדן, או יש גיהנום, כשאדם זוכה והוא דבוק בו יתברך תמיד, וממשיך על עצמו עריבות נעימות ידידות זיו חיות אלוקותו יתברך, הרי הוא נמצא בגן עדן ובעולם הבא, ואם רחמנא לצלן נופל בעמקי עמקים השאול תחתית ולבו עקום בעקמומיות עליו יתברך, הרי הוא נמצא בגיהנום, והוא תמיד במרה שחורה ובעצבות, כי מי שנכנס בו כפירות ואפיקורסות, ונעתק לגמרי ממנו יתברך רחמנא לצלן, על-ידי-זה הוא תמיד שרוי בעצבות ובמרירות ובדיכאון, ועל-כן אמר מוהרנ"ת ז"ל, אם אדם תמיד בשמחה אינו רואה פני גיהנום,
כי ההכרח כשאדם שש ושמח שממשיך על עצמו עריבות זיו שכינת עוזו יתברך, כי לא יהיה האדם בשמחה אלא כשיש לו אמונה ברורה ומזוככת בו יתברך.
כשאדם עושה מצוה בשמחה, זה סימן שלבו שלם לאלוקיו.
(ספר-המידות, אות שמחה, סימן א`)
ע"פי דברי כ"ק מוהרא"ש שליט"א הצדיק מיבנאל.