ג. שמחה בכל מכל
בס"ד
* שמחה בכל מכל *
*אחד העקרונות הבסיסיים הוא שמימוש הציפיות מביא לידי שמחה*
ציפייה נמוכה – שמחה גדולה
עתה, לאחר שהבנו כיצד קיום המצוות יכול להביא את האדם לידי שמחה, הבה ונשתמש בעקרונות שלמדנו על התפתחות השמחה,
גם לשאר התחומים שאינם קשורים ישירות למצוות, כך שנוכל להביא את עצמנו לידי שמחה ברוב ככל שעות היום, ולקיים את המצווה של: ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלקיך ולביתך...
(דברים כו יא).
אחד העקרונות הבסיסיים שלמדנו הוא שמימוש הציפיות מביא לידי שמחה. מכאן נסיק שככל שרמת הציפיות שלנו תהיה נמוכה יותר, הסיכוי לממשן רק ילך ויגבר ואז נוכל לשמוח יותר.
הנה יעקב אבינו מלמד אותנו עד היכן להנמיך את הציפיות,
כי הגם שהוא מבקש מבורא העולם היכול לתת לו את כל משאלותיו, בקשתו מתמקדת במינימום ההכרחי:...אם יהיה אלקים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש (בראשית כט כ). כלומר, הוא אינו מבקש מהקבה סעודות פאר,
אלא לחם לאכול. הוא אינו מבקש מה' יתברך חליפות מחויטות
או בגדי משי, אלא רק בגד ללבוש. הוא פשוט מבקש את המינימום, לזה הוא מצפה ולא ליותר. ואם גם אנחנו נצליח להוריד את סף הציפיות למינימום ההכרחי, אזי כשהן תתממשנה ודאי שנשמח,
ואם המימוש יהיה מעבר לציפיות הרי ששמח תגדל בהתאם.
מכל מקום אם נרסן קצת את עצמנו, ובמקום לצפות לכל כך הרבה ולהישאר תקועים בציפייה שפיתחנו לעצמנו נתמיד בציפייה למינימום ההכרחי (אבל ההשתדלות צריכה להיות בגדר הסביר),
זה יעזור לנו גם ללמוד לשמוח במה שכבר יש לנו, ובכך נזכה לקיים את דברי בן זומא: איזהו עשיר השמח בחלקו (פרקי אבות ד א). כי כשהאדם מתבונן במה שיש לו ומאמין שלא זו בלבד שמה שהבורא נתן לו כרגע זה מה שמגיע לו, אלא שזה גם הכי טוב בשבילו. אזי אפילו שזה לא תמיד נראה כך בעיני הבשר שלו (שהרי היצר צריך לעשות את שלו ולתת לאדם את התחושה של החוסר ושל המגיע לי יותר), עם כל זאת ההתבוננות השכלית תוכל להביא אותו להתאמת הציפיות שלו למציאות שה' סובב לו, וכך הוא יוכל לשמוח בחלקו תמיד (דבר שעוד נרחיב עליו בהמשך).
להתבונן בהתבוננות!
אומר השואל: פעמים רבות הזכרת את הנושא של ההתבוננות - להתבונן בנקודה זו ובנקודה אחרת. האם זה מקרי או שאכן זה צריך ללוות אותנו במשך כל העבודה על השמחה?
ובכן ככלל, ההתבוננות היא כלי עזר מרכזי בעבודה על כל המידות כולן ובנושא השמחה בפרט, שהרי כבר למדנו לעיל שעיקר השמחה הוא במחשבה, וההתבוננות נעשית כל כולה במחשבה,
לכן ההתבוננות היא זו שיכולה להביא אותנו לידי שמחה.
ועוד, שכשנסתכל במבט אמיתי על החיים אנו נראה שהם בסה"כ חיים טובים ומלאים בדברים שיכולים לגרום לנו שמחה ואושר, אלא שההרגל והשגרה מרחיקים אותנו מלחוש ומלהתפעל מהם כראוי ובאופן תמידי, וזה עיקר הסיבה שחסרה לנו שמחת חיים!
לדוגמא, מי שנטרפה ספינתו בים והגיע לאי בודד וכמעט שמת בצמא ופתאום מצא באר מים חיים, איזה טעם מתוק היה למים באותם רגעים, ממש טעם גן עדן למרות שהמציאות היא שהמים חסרי כל טעם. ואולי הטעם הזה החזיק מעמד עוד יום יומיים, אבל לאחר שהוא התרגל למציאות החדשה שמעתה כבר יש לו מים בשפע, הרי שטעם המים חזר להיות כרגיל... ועל זה הדרך בכל שאר הדברים, כי כשחסר לנו דבר מסוים (ואפילו שרק נדמה לנו שזה חסר), אזי ברגע שהצלחנו להשיג אותו אנו שמחים (מימוש הציפיות).
אבל לאחר שמשיגים אותו ומתרגלים אליו, הטוב שלו מתמוסס בעינינו ונעלם. לכן, אפילו שחיינו מלאים בהרבה דברים טובים שבעבר מימשו את ציפיותינו ושימחו אותנו, הנה במשך הזמן ההרגל מקהה את חושנו עד כדי כך, שגם מימוש נוסף של אותם דברים כבר לא יגרמו לנו להתפעל ולהנות מהם, ובכך ההרגל
גורם לרמת הציפיות לעלות עוד ועוד. לפיכך, באה ההתבוננות ומעמידה את הדברים בפרופורציה האמיתית- שגם כשהשגנו דבר מה,
אנחנו לא יכולים להיות בטוחים שהוא ימשיך להיות שלנו!
וכשמפנימים את היסוד הזה, סף הציפיות יורד מאליו, ומעתה הציפיות המעודכנות תהיינה- שהלוואי ונזכה להשאיר בידינו את מה שכבר יש לנו. ואם אכן זה יהיה תוכן הציפיות שלנו,
אזי בכל רגע ורגע שזה נשאר אצלנו נהיה שמחים, כי כבר עכשיו זה מתממש. ולרמה כזו אפשר להגיע רק עי ההתבוננות מעמיקה!
לכן מי שזוכה להתבונן על החיים בצורה הנכונה ימצא שאפשר לשמוח כמעט בכל דבר בחיינו!
ממעשה לשמחה
אבל לא רק ההתבוננות מובילה לשמחה אלא גם המעשים. הנה ישנם מקרים בהם האדם נוטה בשכלו לכיוון מסוים אבל ההרגשה הפנימית אינה נוטה לאותו כיוון. כדי לנתב ולשלב את כוח הרגש עם המחשבה, עליו לעשות מעשים שישפיעו על ההרגשה הפנימית, כי המציאות היא שלמעשים החיצוניים שהאדם עושה יש השפעה רבה על הרגש שלו. הדבר מגיע לכך שבסוף התהליך, לא רק שהרגש יזדהה עם השכל, אלא שהוא ייהפך להיות למעיין נובע מצד עצמו הסוחף אחריו את השכל, וכמובן שזה יהיה לאותו כיוון שאליו השכל הוביל בתחילה, אלא שעכשיו גם הרגש יעשה זאת וביתר שאת.
למשל, מי שעצלן מטבעו ורוצה לשנות את אורח חייו ולהיות זריז, אם הוא יצליח להכריח את עצמו לעשות את כל מעשיו בזריזות ולהתמיד בכך למשך זמן ארוך, אזי אפילו שכרגע זה נעשה בצורה מאולצת, הנה במשך הזמן ותוך כדי עבודה מתמדת,
זה יפסיק להיות מאולץ וייהפך לדבר רגיל, והזריזות תהיה אצלו לטבע הנובע מאליו ומושך את השכל לפעול בזריזות!
אותו עיקרון קיים גם בנושא השמחה, לכן בנוסף על ההתבוננות המחשבתית המביאה לידי שמחה ראוי גם לעשות מעשים חיצוניים המבטאים שמחה. כי מעשים אלו יסייעו בידינו לעורר את השמחה גם ברגש, ועי כך השמחה תיהפך להרגשה פנימית הממלאת אותנו מבפנים ויוצאת גם החוצה.
רק רגע מתפרץ השואל, לכל אורך הדרך יצאת נגד הדברים החיצוניים אם זה בעניין הכדור - רגל ואם זה בעניין ההצגות, הסרטים וכו', ועכשיו אתה כן אומר לעשות מעשים חיצוניים,
אז מה ההבדל?!
ההבדל תלוי ונעוץ במטרה שלשמה אנו משתמשים באמצעים החיצוניים- אם גורמי השמחה החיצוניים הופכים להיות למטרה בפני עצמם (ועל זה יצאנו חוצץ), או שהם משמשים כאמצעי וככלי עזר להפנמת השמחה האמיתית הנולדת בשכל, אל תוך הרגש פנימה!
כדי להמחיש את ההבדל בין השתמשות בדבר כאמצעי עזר לבין הפיכתו לעיקר בפני עצמו ניתן דוגמא פשוטה מחיי היום יום: הנה השמן הוא אמצעי עזר מעולה להכנת ארוחה, אם זה בטיגון בבישול או באפייה, אך אם נהפוך את השמן להיות עיקר הארוחה אז ה' ירחם...
כמו כן, יש לדעת שאי אפשר להשתמש בכל האמצעים החיצוניים העולים על דעתנו, אלא רק באותם אמצעים המתאימים לרוח התורה והמצוות, (כדי שנוכל להישאר במסלול השמחה האמיתית). מתוך כך גם נבין טוב יותר את ההבדל המהותי שבין הגורמים החיצוניים ששללנו אותם לבין אלה שנדון בהם עתה.
תן חיוך!
הבה נתבונן איזו פעולה חיצונית יכולה להשפיע על השמחה הפנימית. הנה זריזותו של האדם ניכרת מתוך שפעולותיו נעשות בזריזות. וכמו שאצל אדם שאינו זריז- מעשי הזריזות המאולצים (בתחילה) גורמים לו שבסופו של דבר הזריזות תבוא מבפנים, כך הדבר גם בנושא השמחה.
מבין כל הביטויים החיצונים המבטאים שמחה פנימית, המרכזיים שבהם הם הארת הפנים והחיוך. מכאן נסיק, שאם נקרין כלפי חוץ הארת פנים וחיוך, אזי הגם שבתחילה הם יהיו רק חיצוניים, בסופו של דבר הם יגרמו לשמחה הפנימית להתעצם ולפרוח מבפנים החוצה. לכן הבה ונהפוך את הארת הפנים לחלק בלתי נפרד משגרת חיינו ואת החיוך לא נמחה מעל פנינו, וכל זה תוך כדי שנצרף לכך את ההבנה השכלית של תהליך השמחה האמיתית.
וכיצד משתלבת פעולה חיצונית זו עם המסר של התורה? על הפסוק: חכלילי עינים מיין ולבן שנים מחלב (בראשית מט יב). נאמר בגמרא: דאמר רבי יוחנן טוב המלבין שינים לחבירו יותר ממשקהו חלב שנאמר ולבן שנים מחלב אל תיקרי לבן שינים אלא לבון שינים (כתובות קיא:). הכוונה במילים מלבין שיניים היא, שעי הארת הפנים והחיוך- השיניים הלבנות נחשפות, וביאור העניין הוא, שהארת הפנים שנותנים לזולת עדיפה על כל המעדנים שנותנים לו.
ועוד שבנוסף להשפעה הישירה שיש להארת הפנים על האדם עצמו, יש בה גם פעולה עקיפה של ריבוי השמחה שמסביב, שבסופו של דבר גם היא משפיעה עלינו לטובה, וכפי שנאמר: כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם (משלי כז יט). כי כמו שהאדם מחייך אל המים ורואה למולו את פרצופו המחייך, כך המחייך לחברו יזכה לקבל ממנו חיוך בחזרה ועי כך תתרבה השמחה.
דבר שמח תהיה שמח!
דרך נוספת לשפר את האווירה הסביבתית ובכך לאפשר לנו להגיע ביתר קלות לשמחה היא מעשה הפירגון- כלומר להחמיא לסובבים אותנו. אז נכון שבאווירה הצינית השוררת היום ברחוב קל יותר להיות ציניים ועוקצניים מאשר מעודדים ומפרגנים, אבל ברגע שנלמד להעריך כל דבר שעושים למעננו ולא לקבל את הדברים כמובנים מאליהם, הוי אומר שנגיע למצב של הכרת הטוב, הרי שבכך יקל עלינו לפרגן לסביבה. ועוד שבעצם הכרת הטוב לזולת זוכים לקיים את המצווה החשובה של ואהבת לרעך כמוך, ובכך גם גורמים שלכל הסובבים אותנו יהיה רצון גדול יותר לעזור ולסייע לנו. דבר שישרה בינינו אהבה ואחווה שלום ורעות וממילא את השמחה!
מה עוד שזה מלמד את האדם להסתכל גם על עצמו בצורה חיובית, כי ישנם אנשים שהדימוי השלילי שלהם בעיני עצמם נובע מתוך הרגילות שלהם להסתכל באופן שלילי על כל הסובבים אותם, וברגע שהם יתרגלו לראות את הטוב שבמעשי אחרים ואפילו בדברים פשוטים, הם יתרגלו לראות את הטוב הזה גם אצלם.
ויהי כמגן המנגן
מעשה חיצוני נוסף המשפיע על הרגש הפנימי של השמחה – הוא השירה והניגון, וכפי שאנו רואים שחלק מהתוצאות של השמחה הפנימית באות ליד ביטוי בשירה ובניגון. מכאן שגם אמצעים אלו יכולים להשפיע פנימה על השמחה וגם זה תואם לרוח היהדות וכפי שכתב הרמבם בעניין הנבואה: כל הנביאים אין מתנבאין בכל עת שירצו אלא מכוונים דעתם ויושבים שמחים וטובי לב ומתבודדים, שאין הנבואה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות אלא מתוך שמחה, לפיכך בני הנביאים לפניהם נבל ותוף וכינור והם מבקשים הנבואה וזהו שנאמר והמה מתנבאים כלומר מתהלכין בדרך הנבואה עד שיתנבאו כמו שאתה אומר פלוני מתגדל.
אלו שהם מתבקשים להתנבא הם הנקראים בני הנביאים, ואעפ שמכוונים דעתם אפשר שתשרה שכינה עליהן ואפשר שלא תשרה (מדע, הלכות יסודי התורה פרק ז ד-ה). הוי אומר שאין הנבואה שורה אלא מתוך שמחה, ולכן אחרי שהנביאים היו עובדים על תיקון מידותיהם ועולים ומתעלים במעלות הקדושה והיראה ומגיעים לרמה הראויה, הם היו שרים ומנגנים ובכך מגבירים את השמחה הפנימית שלהם, דבר המסייע עוד יותר בהכנה להשראת השכינה.
בשר ויין - שמחה או צרה?
אומר השואל: בעקבות הדוגמאות שהבאת הבנתי טוב יותר כיצד באמצעות פעולה חיצונית יזומה ניתן להגיע לשמחה פנימית או להרבות אותה. כמו כן הבנתי שכשאמצעים אלו הופכים להיות מטרה בפני עצמה הם אינם יכולים לשמש כאמצעי עזר לשמחה האמיתית. אבל עדיין לא הבנתי מדוע מעשה חיצוני, כמו אכילה או שתיה אינו יכול לשמש גם הוא כאמצעי עזר לריבוי השמחה האמיתית?
לעיל כבר ביארנו כי השמחה האמיתית נובעת משילוב נכון שבין מערכות הגוף, הנשמה ושאר הבריאה. אמור מעתה, כשהשמחה הפנימית באה לידי ביטוי חיצוני- אם זה בחיוך, הארת פנים, שירה וכו' ואותם אמצעים חיצוניים (חיוך, הארת פנים, שירה וכו') גורמים לנו לשמחה פנימית, אזי נוצר קשר הדוק ודו כיווני בין הנשמה (פנימי) לגוף (חיצוני) וקשר כזה יכול לסייע לשמחה האמיתית. אבל כאשר המעשה החיצוני הוא מסוג אותם מעשים שהם אומנם גורמים להנאת הגוף, אך אין בהם משוב חוזר מהגוף לנשמה ומהנשמה לגוף (כמו במקרים של אכילה וכד'), לכן כאן אנו עוסקים בדבר חסר ולא בדבר מושלם, ודבר חסר יכול במקרה הטוב לתת תחושה של שמחה ולא את עצם השמחה, ולכן אי אפשר להשתמש בו כאמצעי עזר לשמחה האמיתית.
רגע, אם אכילה ושתייה נותנים רק תחושה של שמחה ואינם יכולים לשמש כאמצעי עזר לשמחה אמיתית, אז מה העניין של אכילת בשר ושתיית יין בימים טובים ושבתות?
ובכן, מכיוון שבשבתות ובימים טובים ישנה מצווה מיוחדת של עונג ושמחה (וזה בנוסף למצוות השמחה התמידית), לפיכך אנו מצווים בהם על האכילה והשתייה. ההסבר בזה הוא שהציווי מוסיף להנאת הגוף מהאכילה והשתייה גם את הנאת הנשמה שבעצם קיום המצווה, ומתחושה של שמחה מגיעים לשמחה ממשית, כי כמו שבכל מצווה אחרת השמחה היא במימושה, אך גם כאן מימוש המצווה יגרום לנו שמחה. נמצא אפוא, שבשבתות ובימים טובים האכילה והשתייה גורמים לחיבור בין הנאת הגוף (מעצם האכילה והשתייה) להנאת הנשמה (מעצם קיום המצווה), ולהשלמת העניין מצטרף גם החלק של הבריאה, וזאת עי אכילת הבשר ושתיית היין שהבורא טבע בהם את היכולת לשמח יותר מדברים אחרים, וכמשמעות דברי הגמרא שאין שמחה אלא בבשר ויין (פסחים קט.).
רק שראוי לשים לב שבמעשים כאלו הגורמים להנאות הגוף, אזי אפילו שמקיימים על ידם ציווי הילכתי, יש להשתדל שהכוונה שלנו בעשיית אותם מעשים תהיה קיום המצווה ולא מימוש ההנאה שבה. כי אם גם עכשיו נתמקד במימוש ההנאה בלבד, הנה במו ידינו רוקנו את התוכן הרוחני של המצווה ובכך הפסדנו את הנאת הנשמה ממנה, ושוב נהנה רק מתחושת השמחה ולא מהשמחה במלואה.
לעומת זאת, אם נתכוון לקיום המצווה שבדבר, אזי לא רק שנזכה בקיום המצווה כהלכתה, אלא שההנאה מקיום המצווה תחשב אף היא לחלק מהמצווה ואז גם על ההנאה הגופנית שבמצווה נקבל שכר (וכפי שהבאנו לעיל מדברי האגלי אל).
זהו שנאמר: ...וקראת לשבת ענג לקדוש ה' מכבד... (ישעיהו נח יג), כלומר אפילו שיש מצווה להתענג בשבת גם בדברים גשמיים, זה צריך להיות לכבוד ה' ולא עונג לכבוד הגרון או הבטן!
מסיכום הדברים אנו רואים איך על ידי אותו מעשה של אכילת בשר ושתיית יין אפשר לקיים מצווה ואפשר להיסחף לכיוון העבירה. כי ברגע שאנו מצווים על אכילה ושתייה, אפשר לקיים באמצעותם את המצוות וליהנות הן במישור הגשמי והן במישור הרוחני, וזאת כשהכוונה בעשיית אותם מעשים היא לקיום המצווה. אך כשהדבר נעשה באופן שרירותי (כלומר ללא ציווי) וכדי למלא אחר תאוות הלב, אותם אמצעים של בשר ויין יכולים במקרה הקל של שתיית יין מרובה לגרום לאדם להיות שיכור מועד (וכפי שהזכרנו לעיל), ובמקרה החמור יותר להוביל אותו לכיוון של בן סורר ומורה (כי אחרי אכילת טרימר בשר ושתיית לוג יין ובצירוף כמה תנאים נוספים נכנסים להגדרה של בן סורר ומורה).
להחדיר את השמחה - לעומק הנשמה!
כדי להצליח ולהתבונן על הדברים בהסתכלות נכונה, ולבצע בצורה טובה את הפעולות החיצוניות המביאות לידי שמחה, צריך להקדים ולצרף תפילה לבורא עולם שיסייע לנו ושיתן בנו את היכולת והמוטיבציה לבצע את הדברים המביאים לשמחה. כי בנוסף לכך שבאמצעות התפילה יש סיכוי טוב יותר שה' יעזור לנו בנושא, הנה בעצם מעשה התפילה יש כדי לעורר עוד יותר את הרצון הפנימי להיות בשמחה.
וכדי שנוכל להתמיד בפעולות הנל, ראוי לפזר תזכורות משמחות במקומות שונים: אם זה בבית, ברכב, במקום העבודה ובכל מקום אחר, כך שכל פעם שנראה אחת מהן נזכור להתבונן על הדברים בצורה הנכונה, ולעשות את המעשים הגורמים והמגבירים את השמחה כפי שביארנו.
כמו כן, כדאי לייחד בכל יום פרק זמן מסוים שבו אנו מתאמצים יותר בנושא השמחה, ואפשר להתחיל ברבע שעה או חצי שעה ליום, וכל שבוע שבועיים להגדיל את הזמן בחמש עד עשר דקות נוספות כל אחד לפי היכולת הנפשית שלו. כי אם נתחיל בזה בבת אחת ולמשך כל היום, יש חשש סביר שנישבר ונפסיק בכלל מלהשקיע בזה...
במקביל יש לקבוע לעצמנו זמן מסוים בכל ערב, ובזמן זה לבחון את הפעולות שעשינו במשך היום ולראות באלו מקרים שמחנו ובאלו לא. את אותם מקרים שבהם לא שמחנו, ננתח לעומק ונתבונן מה היו הסיבות לחוסר השמחה ואיך בכל אופן היה אפשר לשמוח. ועכשיו כשאנו בינינו לבין עצמנו, ננסה למצוא את זווית ההסתכלות הנכונה על אותם מקרים- כך שאם נשוב וניתקל בהם, אזי הפעם כבר נוכל לשמוח. ביצוע קפדני של דברים אלו ישריש בנו השמחה !
באדיבות אירגון הידברות