ב. ושמחת בחייך


בס"ד

בין שמחה לצחוק

בדרך כלל זה קורה לאחר מפגש חברים מרענן, כשבדיחות שנונות 'עפות' מכל עבר, וכטוב ליבנו בשעשוע, אנו מפטירים צחוק וחיוך בהנאה. בסוף זה מסתיים. כל אחד פונה לעבר ביתו,ואז זה בא. בלב משתררת דממה מוזרה, משהו לא ברור ,
משהו לא מוגדר. זוהי לא שמחה, וודאי שלא הרגשה נעימה של שלווה,זוהי מעין הרגשה מרוקנת,משהו קליל ומתנדף. הצחוק והחיוך שהיו מנת חלקנו במפגש הנעים נעלמו,וכמעט אין זכר לכל ה'שמחה' וההמולה ששרתה שם, דקות לאחר האירוע מה שנותר מכל ההמולה הינו סתם זיכרון מחויך.

מאידך כולנו יכולים לזכור איזשהו מפגש 'מסוג אחר' שחווינו במהלך השנים שהותיר בנו הרגשה טובה-אפילו מרוממת ומהולה במעט שלווה. לא 'התעופפו' שם בדיחות, אלא עסקו שם בדיון מעניין, או אוליהאזינו להרצאה אינטלקטואלית. דקות לאחר אותו מפגש הנפש הייתה מרוממת, הנפש הייתה קלילה,וריחפנו במעין גל של התרוממות רוח.

וזאת, מכיוון שכאמור נפש האדם באה על סיפוקה ושלוותה בקבלת ותפיסת החיובי, הטוב והרגוע שבכל דבר ועניין. להבדיל מן הצחוק העממי שאכן הוא נחמד ומשעשע, אולם הוא אינו מותיר את רישומו ביסודיות. מחמת שעיקרה של השמחה הינה הרוגע הפנימי השלווה וההסתפקות בכל מה שיש ולא בהגיגים ופנטזיות אודות דברים שהם מחוץ להשגתו של אדם.

כיו''ב אומרים חז''ל: אמר רבי יוחנן: 'אבר קטן יש באדם- מרעיבו שבע, משביעו רעב'. רבי יוחנן מתייחס לקונפליקט התממידי בין גוף האדם לנפשו, ומציין כלל מדהים בעמקותו, זה שחי ביושר ואיפוק ישבע וייטב לו, הוא יהיה רגוע ושלו. אולם זה העסוק תמידית בריצוי גופו, לעולם לא ישבע, מכיוון שלעולם הוא ידמיין ויחשוב שאם הוא ישיג עוד, הוא יהיה מרוצה יותר, בעוד שהיודע להסתפק במה שבא עליו, לא יחפש עוד ועוד, משום שפשוט טוב לו במה שכבר יש לו. בנימה זו יכולים אנו אף להבדיל בין שמחה לצחוק. בעוד שהצחוק מבטא לגלגנות או סתם שנינות ללא עומק מחשבתי, השמחה שנובעת מתוך הכרה בטוב שבכל דבר ורגע, ומתוך הרוגע הפנימי שמציף ואוף את האדם במעטפת של אושר ,נחקק לאורך זמן ומטביע את חותמו בנשמתנו.



המישור הפסיכולוגי

הן אומנם הוברר לנו שהשמחה בסיסה במרחב העמוק של נפש האדם, ברם עלינו לתת את הדעת למכלול השלם של האדם בחייו, שהרי אנו בסופו של דבר רק 'בני אדם'. וככאלו, אנו מושפעים רבות מכל התהליכים והמצבים שמתרחשים סביבנו ובנו, כך שבכדי להגיע למצב האבסולוטי של השמחה שהוזכרה לעיל, הדרך עודנה ארוכה ומפותלת. עד לבניית המארג השלם של השלווה ויישומה בחיי היום יום, מפתח האדם סביב עצמו מנגנוני הגנה, מעין אלו שאנו בונים סביבנו כל העת בכל המישורים.

'מנגנון ההגנה על השפיות' הזו באה לידי ביטוי אצל כל אחד בדברים שונים, אחד הפופלאריים שבהם הינו בתחום המוסיקלי. בו ניתן למצוא מזור ושלווה זמניים ולערוך מעין 'ניקוי יבש' לעצמנו מכל ההמולה שמסביב. עפ''י רוב ההאזנה למוסיקה משמשת רק כ'מוסיקת רקע' ולא כמטרה בפני עצמה. אם ננתק את הסלולאריים, נשב לבדנו בחדר סגור או ברכב במקום שקט, נגביר מעט את הווליום ופשוט נאזין ונתרכז בנגינה ולא בשום דבר אחר, אנו נתפלא ונוקסם להיווכח עד כמה ארבעה חמישה שירים מסוגלים לשנות לטובה את כל המאזן הנפשי שלנו לשעות הקרובות ואולי אף לכל היום כולו. יש משהו מאלף בצלילים שסוחף את האדם לרמות של טהרה ושיחרור מכל זוהמת ההמולה, ושבסופו של דבר משחררת את הלחצים ומותירה את הנפש זכה וקלילה.

כלי נוסף שיכול אף הוא להיכלל במנגנון הנ''ל, הוא מה שבספרי המוסר מכנים 'חשבון הנפש' ובחסידות יש שקראו לו 'התבודדות'. פשוט ליטול 'פסק זמן' קט מן המהומה שמתרוצצת מכל עבר, ךהינתק מכל המחשבות הצדדיים ולהתמקד ב'עצמי' הפנימי שלי . בעולם כולו ישנם עשרות תנועות שמכנים זאת 'מדיטציה'. המכנה המשותף שבכל השמות הללו הוא השגת שלווה ו'יחסים טובים' עם הנפש שלנו. היהדות גורסת שכשיתיישב האדם עם עצמו, לגמרי 'לבד', ללא שום דבר שיסיח את דעתו וינסה לחשב את חשבונו האישי עם עצמו, עם מוסריו, עם העולם כולו, אולי עם מנהיגו של העולם. הוא יגלה עם הזמן שהוא מתחיל לקחת פיקוד על עצמו בתוך המערכת המסועפת הזו שנקראת 'עולם'. לאט לאט הוא יתחיל לחוש ששלווה באה עליו, הוא שלם עם עצמו ועם המתרחש סביבו, יש לו תפיסה ברורה לכל אחד מן הדברים שמתרחשים בו ולידו. ושתפיסתו את ההתמודדויות שהיו ועדיין מנת חלקו, מוארת עתה באור אחר. יש משהו באיזון המחשבות הטהור.,בעמל של 'ריכוז העצמי' לכדי חטיבה של שליטה, ולכדי תובנה שתגרום לו להבין יותר את עצמו. ומשמכיר האדם את עצמו סוף סוף , הוא יראה שהוא אינו מפותל כל כך, להפך זה רק יביא עליו שלווה.

(ייתכן שאולי עצם המחשבה אודות הסתגרות וחיטוט בנבכי הנפש, יכולה לגרום ללב ל'שקוע' בתוך עצמו, ברם עדיף מעט חיטוט ועיסוק במרתפיה של הנפש מאשר להמשיך ולבלות את כל שאר החיים במעין מרמור קליל ומייגע. חז''ל מתייחסים לצדיקים שעמלים כל חייהם בטיהור אורחותיהם ודבקים בטוב מתוך קושי ויגיעה, ואומרים: 'צדיקים תחילתן מריבה (עם עצמם ויצרם) וסופן שמחה. רשעים תחילתן שמחה וסופן מריבה''. כלומר, הצדיקים שמתחבטים עם עצמם, 'רבים על עצמם' במיטב שנותיהם בכדי להפיק מעצמם את הטוב ביותר, סופן שמחה ושלווה. להבדיל מקלי הדעת שמעבירים את חייהם בתענוגות 'ושמחה' סופן עצב ומריבה עם עצמם, וכבר אמרו:' אור זרוע לצדיק, ולישרי לב שמחה').

ישנם עוד כמה וכמה אופנים בהם האדם סבור שבאמצעותם הוא יקנה לעצמו שלווה ואושר, אמצעים עממיים ומוזרים אלו, שיותר מאשר שמחה יש בהם, צחוק יש בהם, ביניהם לבין השמחה אין ולא כלום, למרות שהמרחק ביניהם לבין הצחוק הרי הוא כחוט השערה. כלל אחד נקוט בידינו: כל דבר שלאחר עשייתו חש האדם טוב יותר עם עצמו, ועם זולתו, לאורך זמן, והוא חש ששלווה אמיתית מתפשטת בו, הרי הוא בדרך הראויה.



אם פתחנו בדברי אגדה אף נסיים בהם: הגיע אדם אל מקומו במטוס שיוביל אותו בטיסה פנימית למחוז חפצו. הוא ניגש לקחת את שקית העוגיות שקנה לעצמו בשדה התעופה, אולם לתדהמתו הוא מבחין שהאדם שיושב לידו כבר פתח אותה, ואם לא די בכך , הרי הוא עסוק כעת נמרצות בבדיקת איכותה מקרוב , השקית שלו שהוא רכש רק דקות קודם לכן!. בתחילה חשב מיודענו להעיר לו בנימוס וליטול את שלו, אולם לבסוף הגיע למסקנה שדבר לא יעזור , לאנשים מין הסוג הזה אין תקנה. רק משהחל לחוש את רמיזות קיבתו, הוא הושיט את ידו אל השקית ונטל לעצמו אחת מין העוגיות, השכן חייך ,הנהן , ונטל אף הוא אחת נוספת , משהבחין מיודענו כי לא טעה בבחירת העוגיות וכי איכותן משובחת כפי שחשב בקיוסק נטל עוד אחת, ושכנו אחריו.... כך התמשכה הסגה הזו עד שהגיעה שעתה של העוגייה האחרונה. נו....בעיה? לא לשכן. הוא נטל את העוגייה הנותרת, בצעה לחצי ובמחווה של רצון טוב הושיטה לרעהו לידו. הוא נטל את החצי בעלבון צורב. יש גבול! הרהר בבוז וזעם, מילא, הוא היה רעה, אולם ככה, ללא כלימה?. הוא הצטנף במושבו פוזל לעבר שכנו שמחייך לעצמו בשוויון נפש. הטיסה הסתיימה בסופו של דבר, והוא ירד במהירות , תוהה אלו טיפוסים יש בעולם.

רק שהתיישב במונית גילה לתדהמתו שבתיק הצד שלו, מונחת בשלווה שקית העוגיות שלו אותה רכש לפני הטיסה. בחפזונו הוא פשוט שכח שהניחו שם, ולא על המושב במטוס...

ללמדנו, שלא כל מה שנראה לנו במבט ראשון ואף שני, הוא אכן כפי שהוא נראה. הרגיעה או הכעס אינם צריכים להיות כרוכים במצב הטוב או הרע לכאורה של הנתונים, השיפוט הנפשי הוא שעושה את זה, ההחלטה. התבונה.



מתוך אתר הידברות.