תנו חיוך - ישועת ה' כהרף עין

בס"ד

* ושמחת בחייך *

*כשאדם רגוע מבחינה נפשית ביחסו לכל מה שמתרחש סביבו בכל הרבדים, אזי הוא הופך להיות אדם שמח ומאושר.



ש. הרשקוביץ-עת לחשוב

ההלצה העממית מספרת אודות יהודי חמור סבר שעשה את דרכו ובא אל הרב של עירו ועיניו כבויות, נפנה אליו הרב בדאגה ושאלו למה זה נפלו פניו, השיב לו אותו אדם, בקול רווי כאב, מה אומר לך כבוד הרב ומה אספר, יהודי פשוט אנוכי, עובד אני קשה למחייתי, שבעה בנים לי בביתי, וברוך ה' מצליח אני איכשהו לכלכלם בכבוד, והכול כשורה, ברם בתקופה האחרונה באה העצבות שוב ושוב להתנחל בלבבי, ומצאה כי טוב, שרוי אני בעצבות קשה, נפשי כבדה עליי, ואין אני מוצא מזור לנפשי המדוכאה, עוץ נא לי רבי עצה- פנה היהודי אל הרב בצערו – מה אעשה לשמח את לבבי? נפנה אליו הרב בהקלה ואמר לו: ניחא, עצבות לא מגרשים בעצבות, עצבות מגרשים בשמחה, כלך לך ופנה אל הליצן של השכונה שלך, זה שמבדר את ליבך ותעלוץ רוחך ושמחת עד בלי די...''כן כן'' התפרץ היהודי ''אבל הבעיה הרב שאני הוא אותו ליצן''....

כיוצא בזה קיימת אגדת עם נורווגית אודות מלך טוב לב שמלך על מדינה קטנה ומיוחדת, רחום וחנון היה אותו מלך, ונהג תדיר לגמול חסד ורחמים עם נתיניו, ואף הם מצידם אהבו והעריצו את מלכם הנפלא שהיה בראש מעיניהם. יום אחד נפל המלך למשכב, ויותר משהרעה עמו מחלתו, היא העציבה את רוחו וגרמה לו לאבד את כל שמחתו משכבר הימים, שמעו זאת כל בני העיר ונעצבו על כי מלכם שרוי במצב שכזה ונעצבו אף הם עמו בעיצבונו, כך שרתה המדינה כולה בעצב ובציפייה לימים טובים יותר. יועצים ייעצו באו והלכו, רופאים באו וחזרו, והמלך עדיין בחוליו ובעצבותו. יום אחד בא אל חצר המלך חכם מופלג, ראה את מצבו המלך ופסק את פסוקו: ''יעטה המלך עליו גלימתו של אדם מאושר ותיכף יבריא ממחלתו''. נשאה עצתו חן ותיכף יצאו הרצים לכל עיר ועיר מדינה ומדינה ויתורו אחר קיומו של אדם מאושר, ימים ושבועות חלפו, השליחים עדיין נלאים מלמצוא אדם שכזה, לכל אחד שפגשו בדרכם היו טרוניות ודאגות, ומאושר אין.

יום אחד גילו השליחים כפר קטן בפאתי השדות ובו ילידים שמקפצים ומזמרים וחיוך להם על הפנים תמיד, מיד ניגשו אליהם השליחים והחלו לשאול כל אחד מהם האם אכן הוא מאושר כפי שהוא נראה, אולם אכן השתמטו כולם, זה אומר בת לי איננה נשואה, וזה אומר בני חולה למשכב,וזה אישתו מתה עליו, וכך כולם. בצר להם ובייאושם פנו השליחים אחורה לכיוון ממלכתם, כשלפתע הם מבחינים בקרן הרחוב באדם עלוב היושב על חבית חרוכה, ידיו מושטות אל על בהנאה, פניו קורנות, וכולו שבח והלל, על יומו המאושר, על העולם הטוב, על בורא העולם הטוב,ועל כל דבר שבעולם כי הוא נפלא. מיד נפנו אליו השליחים לקראתו וראוהו שהוא עירום ועריה, מבלי בגד לגופו, נטלוהו ונשאוהו אל המלך כפי שהוא, משהבחין בו המלך קפץ בשמחה ממיטת חוליו, קם ואמר: ''למאושר אין צורך בבגד לעורו''....

השלווה הפנימית יכולה לשכון בלב שמקבל כל מה שבא עליו מכל כיוון ועת, ובכל הגיון כלשהו, ברוח טובה ובשוויון נפש.


מהי השמחה?

מרובדיהם העמוקים של שנינויות אגדות העם הללו שהרבה חוכמה יש בהם, מגיעים אנו לתובנה פנימית מעניינת לפיה האושר והשמחה הינם מושגים פנימיים שאינם קשורים בהכרח למהות חומרית, אלא יותר באפיק ההכרתי. שכן אם חושב האדם שישיג שלווה או שמחה ואושר ברוב נכסים או ברוב להג וכדומה, יתברר להוותו שאין כך הם פני הדברים. יכול אדם למלוך על ממלכה שלמה ועדיין תחסר לו השלווה והשמחה הפנימית, ומאידך מסוגל אדם חסר כל להלל ולשמוח מכל ליבו למרות עליבותו לכאורה. נשאלת השאלה, מהו אותו ''טוב פנימי'' ששום ערך גשמי לא יוכל להתחרות בו, מהו אותו כוח נפשי שכאשר יזכה בו האדם ייטב לו מעבר לכל התנאים הסביבתיים?

מוכרחים אנו לומר כי ''השמחה באה לאדם מחמת רוב שלווה בליבו'', זוהי שורת המפתח. כשאדם רגוע מבחינה נפשית ביחסו לכל מה שמתרחש סביבו בכל הרבדים, כשהאדם שליו בליבו- ולא רק מן השפה ולחוץ –אזי הוא הופך להיות אדם שמח ומאושר. ברם, כמעט מיותר לציין,ששלווה זו אינה מושגת בקלות, שכן אין אדם שאין לו צרה, אין בית בלי כאב, ואין נפש ללא צער. הטרדות היומיומיות שרודפות את האדם מבוקר ועד ליל , טורפות את מנוחתו ושלוותו ואינן נותנות לו מנוח, ובוודאי שאינן מקנות לו אפשרות להיות שלוו ומאושר. ואף יותר מכך, לפעמים באים על האדם צרות שונות ומשונות או בעיות בפרנסה וכיו''ב, שמסיטים את כל מחשבותיו והגיגיו לאפיקים טרודים וכאובים של השגת פתרון לבעיות, אין לו שמחה כלל ולא פנאי ויישוב הדעת בכדי להרגיע את עצמו ולהעניק לעצמו מעט שלווה בחיים (חשוב לציין שאנשים שאינם שמחים לא בהכרח נראים כאלו).

חז''ל מניחים אקסיומה מנוגדת לכל הגיון, וכך אומרים:''איזהו עשיר השמח בחלקו''-אם חושב האדם שהשמחה בחייו, או השלווה הינם פרי תוצר של שפע גשמי או מילוי הרצונות ופיתרון הבעיות- אין זו הגישה הנכונה. השלווה הפנימית יכולה לשכון בלב שמקבל כל מה שבא עליו מכל כיוון ועת. ובכל הגיון כלשהו,ברוח טובה ובשוויון נפש.במקום נוסף אומרים חז''ל כהשלמה להנחה הנ''ל:''כשם שחייב אדם לברך על הטובה כן חייב לברך על הרעה''- כלומר ההשקפה היהודית גורסת שבכדי שיהא האדם טוב לב ומאושר עם עצמו עליו לעמול נפשית בנתון ובמצב הקיים ולא לנסות ולמצוא את אושרו בעתיד לבוא,ההתמקדות בחיובי וההסתפקות ב'יש ' שבכל עת היא הערובה לשלוות נפש ולמנוחה.בצורת חשיבה שכזו ,מסיר האדם מליבו את כל מורת הרוח,הלחצים והכמיהות להשגות ולרכישות מכל סוג שהוא, מסתפק ומאושר במה שיש לו ואפילו מעט הוא.

מסופר על אודות שר גדול ומכובד שארגן מסיבה מיוחדת לכל ידידיו ורעיו.כטוב ליבו במאכל ובמשתה פנה השר אל ידידו הפילוסוף ואמר לו:אה,לו רק יכול כל זה היה להימשך לנצח. נענה לו הפילוסוף ואמר לו,אילו היה זה קיים לעד,לא היה הא-ל נותן לך את כל זה,מכיוון שגם לאחרים צריך להיות.... . תשובת הפילוסוף אומנם נגעה במישור הפילוסופי ,בדם המשמעות העצובה ב''תלונתו'' של השר היא שלא טוב לו.שחסר משהו ברגע הנוכחי, שלמרות כל השפע וכל האפשרויות שהיו לו, עדיין הוא חש במעט חוסר מנוחה. וכבר כלל זאת רבי ישראל סלנטר זצ''ל בכותבו: ''האדם חופשי בדמיונו ואסור במושכלו, דמיונו מוליכו שובב, בדרך לב רצונו''.

שלמה המלך 'החכם מכל האדם', כותב שני פסוקים שונים ומשלימים בחיבורו הפנטסטי 'קהלת', ''כל הדברים יגעים, לא יוכל איש לדבר, לא תשבע עין מראות, ולא תמלא אוזן משמוע'' ובהמשך ספרו כותב הוא כך :''כל עמל האדם לפיהו,וגם הנפש לא תמלא''. מבארים הפרשנים את דבריו ומחזקים את האמור לעיל,כל הדברים שבעולם טעונים ומלאים הם. לו ירצה אדם למלא את אושרו וסיפוקו בדיבור, הוא לא ימלא את סיפוקו בדברים, אף לא בראייה וגם לא בשמיעה, מכיוון שהם אינם דברים שמסוגלים לתת מענה מושלם למועקתו הנפשית, וזאת מכיוון שהנפש אינה מתמלאת מדברים שוליים ומהשלמת מאוויים, אלא בדברים שבעומק ובתודעה.

בנקודה זו יש מקום להזכיר פרט היסטורי מעניין ופחות מפורסם. המצביא הגדול 'אלכסנדר מוקדון' שיגר לפני מותו מכתב-צוואה פרידה לאימו המלכה וכתב לה:'' אימי היקרה...לכן לאחר מותי הוציאי צו מלכות לבנות טרקלין גדול אליו יתכנסו כל שרי הממשלה,הגמונים,ודוכסים ליום הנועד,ויום זה נחוג כיום טוב במשתה ושמחה ובו יגילו
כל השרים.אבל יאמרו לקרואים כי אין לבוא אל הסעודה מי שאירעה לו צרה ותלאה,ולא יישב בין השמחים כדי שתהא השמחה שלמה,ואל יתערבו בה אבל ויגונים''. ואכן, בהגיע עתו של אלכסנדר מוקדון ,עשתה אימו ככל שציווה עליה בנה, ייחדה ארמון מיוחד והכינה סעודה ומשתה כיד המלך וציוותה לקרוא לשרי המלוכה לבוא אל המשתה אשר הכינה.ויהי היום, והיא עומדת וממתינה לכל הקרואים,והנה איש לא בא. שאלה המלכה את היועצים והשרים מדוע זה לא בא איש. אמרו לה,מפני שאת ציווית להודיע שלא יבוא אל המשתה אדם שיש לו צער ויגון ,ומסתבר שלא קיים אדם שכזה...או אז הבינה המלכה את כוונת בנה וירדה לסוף דעתו, שרצה לנחמה שלא תאבל יתר על המידה במותו, ושיהא אבלה ויגונה מונחים בפרופורציה המתאימה.

כן הדברים אמורים אף לנו בחיינו. אומנם אין אדם שאין לו צער כלשהו, ברם התבונה שנדרשת מהאדם היא לזכור ליטול את הדברים ביחס מתאים ולא לשקוע במרירות למרות הצער והכאב. ובפרט כשסיבת המרמור אינה כה עמוקה כיגון ואבל.

הן אומנם בכדי לחיות חיים מתוך השלמה ש'כל' מה שקורה עמי הוא הכי טוב', נדרש האדם להאמין ולבטוח שאכן כך הם פני הדברים,ושקיימת ישות גבוהה מכל גבהות שאכן דואגת שכך יהיה.

- המשך בדף הבא.