תפריט

פרק ההשתוקקות




בס"ד

מתוך הספר: "דור התמורות" להרב יעקב ישראל לוגסי שליט"א

פרק ההשתוקקות

א) מה שלא ישיג במעשה-ישיג בהשתוקקות

על המאמין לחשוב עם נפשו, במה שהוא חייב לאלוקים יתברך ומה שיגיע אליו במעשה-ישתדל בו ויטרח, ומה שלא יוכל להשיגו במעשה-ישיגהו בידיעה ויתאוהו, כמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהילים קיט, ה): "אחלי יכונו דרכי לשמור חוקיך", והבורא ידינהו לזכות, והוא חייב לצפות לזמנים אשר תשיג ידו ויוכל בהם לשלם מה שיתכן לו מחובות הבורא יתברך. (חובת הלבבות, שער חשבון הנפש פ"ב)

ב) המתבקש לפחות הוא הרצון

אהובי ידיד נפשי, ראש חודש אלול אין מן היושר לישון בשינה ותרדמת העולם הזה, כי המה זמן לתשובה, ובלי ספק בזמנים כאלה יש התעוררות מן השמים אל האדם גם כן, אולם צריכים לפתוח פתח, על כל פנים שהרצון שבאדם יהיה רק בדבר הזה, וכמאמר חז"ל (שיהש"ר ה, ג), פיתחו לי פתח כחודו של מחט, ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם.

ג) עיקר עבודת ה' היא הרצון וההשתוקקות

באמת, הקדוש ברוך הוא אינו חפץ בעבודת האדם-כי אם ברצון (דברי חיים, שלח ד"ה במדרש ועשיתם)

עיקר הבחירה-במה שהאדם רוצה לעשות המצוה, ולזה באמת אמרו חז"ל (שבת סג, א), חשב לעשות מצוה ונאנס-כאילו עשאה וכו', שהעיקר הוא הרצון (דברי חיים)

ד) עיקר הניסיון-עד כמה האדם חפץ ורוצה ואף שאינו יכול

העיקר הוא הרצון, שאדם יהיה תמיד עומד ומצפה מתי אזכה לעשות רצון הבורא ברוך הוא באמת-אף על פי שאינו יכול, על כל פנים שיהיה לו רצון (עבודת הלויים, רצון)

עיקר בריאת האדם בעולם הזה הוא בשביל לנסותו בנסיונות אלו ולדעת את אשר בלבבו,אם יפנה לבבו אחרי אלוקים אחרים, שהם תאות הגוף המשתלשלים מסטרא אחרא ובהם חפץ, או אם חפצו ורצונו לחיות חיים אמיתיים המשתלשלים מאלוקים חיים אף שאינו יכול (ליקוטי אמרים (תניא), איגרת הקודש יא)

ה) חובת ההשתדלות היא על החשק והרצון ולא על גמר המעשה

עיקר זכות השתדלות אדם בעולם הזה הוא רק החשק שיש לו לעשות רצונו יתברך, אבל גמר המעשה הוא מה' יתברך, כמו שכתוב (ישעיה כו, יב): "גם כל מעשינו פעלת לנו", "ומה ה' אלוקיך שואל מעימך כי אם ליראה" (דברים י, יב), שהוא בלב, אבל המעשים הוא בכלל הכל בידי שמים.
ואפילו חשב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה, מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה, כמו שאמרו (שבת סג, א), לפי שהוא עשה את שלו במחשבתו וחישקו (דברי סופרים, אות כא)

ו) הבחירה ביד האדם לרצות ולהשתוקק רק לעבוד את ה'

"מי יתן והיה לבבכם זה להם ליראה" (דברים ה, כו). הנה לכאורה נראה לומר, בודאי יראת שמים היא בידי שמים, ולולי עזרתו יתברך שמו לא יגיע אחד מאלף ליראה את ה', חוץ ממתי מעט אשר אינם צריכים סעד לתומכם, כאבות ומשה רבנו ע"ה וכיוצא, אבל זולתם ראה כמה תפילות התפלל דוד המלך ע"ה בתמניא אפין על ככה. אך מה שאינו בידי שמים היא הבחירה שבלב שישתוקק אדם וירצה להיות עובד ה' ויתפלל על ככה, אותה השתוקקות לבד אינה בידי שמים, והיא מבחירת האדם, על כן אמר "מי יתן והיה לבבכם זה ליראה אותי". לא אמר מי יתן ויראו אותי, שזה אינו בידם, אלא מי יתן והיה לבבכם זה ליראה, שיהיה חמדה בלבבכם ליראה. (חתם סופר, ואתחנן ד"ה מי)

"מה ה' שואל מעימך" (דברים י, יב)-שבאמת גם היראה מאיתו יתברך, רק הפירוש-ששואל "מעימך" ליראה. פרוש, שתרצה לפחות שתהיה לך מידת היראה.

כל עבודת האדם בכל יום, להיות הרצון והחשק תמיד רק לעשות רצון המקום בכל לב ונפש.

ז) שכר הצדיקים הוא על חשקם ורצונם הטוב בלבד

הקדוש ברוך הוא אינו מסייע רק להבא מעצמו להיטהר, שהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. ולכן רק אם רצון האדם הוא לכבוש את יצרו הרע ולבחור בטוב בעצמו, אז הקדוש ברוך הוא עוזר לו כשלא יספיק כוחו. ואם כן, שכר הצדיקים במעשיהם הטובים הוא על המחשבה והרצון הטוב בלבד.

ח) גם רצון לכך שיהיה רצון נחשב לעבודת ה'

"כל הבא לצבוא צבא" (במדבר ד, כג)-יש להבין הענין, מדוע בבני קהת ובני מררי כתוב כל הבא לצבא, ובבני גרשון כתוב לצבוא צבא.
וונראה שהנה מיום שברא הקדוש ברוך את עולמו עדין לא היה מי שיעבוד אותו יתברך שמו, כי לרוב גדלותו אין אנו מספיקים להודות לו על אחת מאלף, וכל הצדיקים שהיו בעולם לא היה להם-רק רצון לעבודת ה' יתברך, וכל הצדיק היותר גדול מחברו-הינו שהיה לו יותר רצון. ויש צדיקים שהרצון שלהם אינו נקרא בשם רצון לעבוד לה' יתברך, אבל בני גרשון היו במדרגה קטנה מהם, לכן כתוב בהם כל הבא לצבוא צבא, הינו שלא היה להם-רק רצון שיהיה להם רצון, והם היו גם כן בכלל עובדי ה' יתברך.

ט) "כי בי חשק ואפלטהו"-הצער מאי השגחה יש בו כדי להציל

"כי בי חשק ואפלטהו" (תהילים צא, יד)-רצונו לומר, עיקר עבודה של האדם הוא החשק, ורוח הקודש גילה לנו: אם יהיה זמן שיהא חשק גדול לבני אדם לידע את ה' ולדבקה בו, אז ירצה החשק כעולה וכל הקורבנות. וזהו "כי בי חשק ואפלטהו". ואז יהיה הגאולה בבני אדם. וזהו "עמו אנוכי בצרה"-אף על פי שלא ידעו שום כוונה-רק שיהא להם צער על זה להיות להם השגה ושיעבדו בחשק, אז "אחלצהו ואראהו בישועתי"-שיהא להם השגה, ומלאה הארץ דעה, והכל בשביל החשק.