תפריט

לכבד הבריות




בס"ד

לכבד הבריות

סימן למעלת האדם הוא אם מכבד את הבריות, כמבואר בפרקי אבות (ד',א): איזהו מכובד המכבד את הבריות, ולא עוד אלא שהוא סימן שהוא הגון.

וזה מבואר במדרש כשבאו המלאכים אצל אברהם ידע שהם מהוגנים, ומאין ידע את זה? מפני שהיו חולקים כבוד זה לזה

ואמרו היודע בחברו שהוא גדול ממנו אפילו בדבר אחד אפילו לא למד ממנו כלום חייב לנהוג בו כבוד (פסחים דף קי"ג עמ' ב')

לכבד כל אדם לפי מעלתו

צריכין לכבד את כל אחד לפי מעלתו ולא להשוות הקטן כגדול כי בזה פוגם את כבודו של גדול.

ומעשה ברבן שמעון בן גמליאל הנשיא ור' נתן האב בית דין ורבי מאיר חכם (ראש ישיבה), כשהיה רשב"ג בא לבית המדרש עמדו כל העולם מפניו וכשנכנסו ר"מ ור' נתן גם כן עמדו בפניהם. ואמר רשב"ג שראוי להיות היכר בינו שהוא נשיא, לביניהם. ותיקן שכשהנשיא נכנס יעמדו כל העם ולא ישבו עד שיאמר להם.
וכשאב בית דין נכנס, יעשו לו שורה אחת מכאן ואחת מכאן, וכשהחכם נכנס כל אחד עומד כשיגיע לד' אמותיו. וכן נפסק בשולחן ערוך (יו"ד סימן רמ"ד סעיף ט"ו). והיום אין לנו נשיא ואב בית דין כמו ביניהם ולכל ראש ישיבה וראב"ד בקהילתו יש לו רק דין חכם (ש"ך בסימן רמ"ב). אך הערה"ש העיר (ביו"ד סימן רמ"ב סעיף כ"ט) דלפי הנהוג שכל עיר בוחרת רב מובהק להורות ולדון נחשב הוא כרב מובהק לכל העיר והסביבה לענין חיוב העמידה לעמוד עד שישב במקומו. וצריך עיון אם המנהג כן.

וכתב הש"ך (בסימן רמ"ד ס"ק י"א) דבר פלא, דהיום אין המנהג לעמוד לפני סתם תלמידי חכמים רק לפני אב בית דין או ראש ישיבה. וכתב דאולי הטעם כדי שלא לחלק כבוד בין חכם לחכם השוו מידותיהם דרק ראש ישיבה או אב"ד נקרא חכם לענין לעמוד לפניו. וסיים שעדיין צריך עיון.

כבוד חכמים

גדול מאוד החיוב לכבד חכמים. ומצינו שעל דיבור אחד שלא כהוגן שאמר רבי יהושע נגד בית שמאי הושחרו שיניו מפני תעניותיו (חגיגה דף כ"ב עמוד ב'). וכל כך מקפיד הקב"ה על כבוד החכם דהרי מתו תלמידי ר' עקיבא על שלא נהגו כבוד זה בזה. (יבמות דף ס"ו עמ' ב').

לכבד בעלי מעשה

כתיב רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד (משלי כ"א כ"א) ופירש רש"י ביבמות (דף ק"ט עמ' ב') דימצא כבוד אף בעולם הזה. ולכן אמרו שרבי מכבד עשירים (עירובין דף פ"ו עמוד א') מפני שהם גומלי חסדים. וכן מצוה לכבד כל בעלי מעשים הרודפים צדקה וחסד אף שאינם עשירים (קידושין דף ל"ג עמ' ב')

לכבד מלכים

ומהלכות דרך ארץ ליתן כבוד אף למלכי אומות העולם כמו שפירש רש"י על הפסוק "ויצום אל בני ישראל ואל פרעה" (שמות ו' י"ג) שציום לחלוק לו כבוד בדברים.

שלא לדבר לפני הגדול

מבואר בפרקי אבות שזה אחד מסימני חכם שאינו מדבר לפני הגדול ממנו, וחלופו בגולם (פרקי אבות). ומצינו דברים מפחידים במדרש עד היכן שיש להיזהר בזה וז"ל: למה מתה רחל לפני אחותה הגדולה ממנה? מפני שדיברה בפני אחותה, כדכתיב "ותען רחל ולאה ותאמרנה לו" (בראשית ל"א י"ד). ואף שיעקב קרא לרחל תחילה כדכתיב "וישלח יעקב ויקרא לרחל וללאה" (שם ד'), אפ"ה לא הועיל לה.

ויסוד זה שהקטן אינו מדבר בפני הגדול היה כל כך פשוט אצל הקדמונים עד שיעקב לא חשד במכירת יוסף אלא את שמעון ולוי ולא את יששכר וזבולון "דהרי לא היו מדברים בפני אחיהם הגדולים" כדפירש רש"י על הפסוק שמעון ולוי אחים (בראשית מ"ט ה').

כבוד הבריות אף בשעת תוכחה

כתיב "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תישא עליו חטא" ודרשו בספרא דאם הוכחתו ד' וה' פעמים אפ"ה חייב אתה להוכיחו עוד. יכול אפילו ילבינו פניו ת"ל "ולא תישא עליו חטא". וזה מיירי בחטא שבין אדם לחבירו שאסור להכלימו ברבים, אבל מותר להוכיחו בצינעה.
עיין בחינוך מצוה ר"מ ועוד מקומות כתוב שהמוכיח לא ידבר קשות אלא יזהר לדבר בנחת ובלשון רכה ובדברי טעם, ויודיע שמה שאומר לו הוא לטובתו. ואף כשמוכיחו בינו לבין עצמו לא יוכיחנו על דרך שמכלימו אלא בדרך כבוד.
ובעצם יש עוד טעם הגון למה יש לדבר בנחת, דהרי תכלית התוכחה היא שהחוטא יקבל דברי המוכיח והרי אמרו "דברי חכם בנחת נשמעים". כי אם יבוא עליו בחוזקה גם הוא יתעקש נגדו לתרץ את עצמו בדברים שאינם נכונים, וכל תוכחתו יהיה לשווא.

ולפי דעת הרמב"ם זה היה החטא של משה רבנו במי מריבה מה שדיבר עם בני ישראל בלשון כעס ואמר "שמעו נא המורים". וכתב הרמב"ם בשמונה פרקים (בסוף פרק רביעי) שמדרגת דור המדבר הייתה גבוה כל כך עד שאפילו קטן שבהם היה בדרגת הנביא יחזקאל בן בוזי, ובוודאי אין ראוי לדבר לנביאים בלשון כעס. וכיון שהקב"ה לא היה בכעס עליהם היה בזה חילול ה', שגרם משה שחשבו שה' כועס על מה שביקשו מים כיון שמשה מדבר בכעס.

מתוך הספר: "דרכי נועם" להרב שאול וגשל.