סיפורים על שמירת שבת



בס"ד

סיפור ראשון

בעיר ז'טיל (שבה כיהן הרב סורוצקין בתפקיד רב העיר) היה בחור בן טובים שקנה מונית והתפרנס מהסעת נוסעים שבאו ברכבת אל העיר. אט אט החל לאחר ביום שישי ולהקדים ביציאת השבת, עד שחילל שבת בפרהסיה. כל המחאות לא הועילו. הרב קרא לו, נזף בו והתריע בו, אך הכל לשוא. הצעיר בשלו! הבטיח להטיב דרכיו ולא קיים. אביו, יהודי מוכה חולי ומדוכא ביסורים, היה עסוק בצרותיו והעלים עין ממעשיו.

יום אחד שהה הרב סורוצקין בוילנה בכינוס של רבני ליטא בענייני חינוך, שנערך בראשותם של ה''חפץ חיים'' וה''אחיעזר''. כשעמדו לנסוע למקומם, התברר לרב סורוצקין שה''חפץ חיים'' נוסע באותו קרון, בדרכו חזרה לראדין. הרב סורוצקין הביט בעד חלון הקרון, והבחין באבי נהג המונית, חבוש ומדדה על מקלו, מתקדם לעבר הקרון…

הרב פנה אליו ושאלו לשלומו: האם החלים כבר, האם הרשוהו הרופאים לשוב לביתו? לא, ענה האיש, הוא טרם החלים, ואינו שב לביתו. הוא חפץ לנסוע ברכבת זו לראדין, אל ה''חפץ חיים''. חלום חלם בלילה, ובחלומו עומדת לפניו סבתו שנפטרה זה מכבר, עומדת וקוראת: ''רב לך לבלות בבתי חולים, לשוא תחפש תרופה למכתך אצל הרופאים. קום וסע אל ה''חפץ חיים'', התברך מפיו ותרפא ממחלתך''. והנה הוא כאן, מוכן לנסוע לראדין.
הרב השתומם לשמע החלום, ובישר לו שאין צורך לנסוע לראדין. ה''חפץ חיים'' נמצא כאן לפניו, בקרון ממול!

החולה התרגש מאד, הוא ראה בכך אות משמים המאמת את חלומו. הוא דידה אל הקרון – ומצא את ה''חפץ חיים'' עומד בתפלתו וכל הקהל עוקב בנשימה עצורה אחר המשפטים הברורים והמתחטאים היוצאים מפיו. עוד הוא עומד ומאזין לתפילה, נצנץ במוחו של הרב סורוצקין רעיון. הוא קרא החוצה לרבי הלל גינזבורג, בעל נכדתו של ה''חפץ חיים'', וסיפר לו על פרצת המונית מחללת השבת. הוא בקש מרבי הלל לספר על כך ל ''חפץ חיים'' בטרם יגש אליו החולה, וה''חפץ חיים'' יוכל לדרוש ממנו לתבוע מבנו שישנה את דרכו.

רבי הלל הסכים, שבו אל הקרון – ועיניהם חשכו. ה''חפץ חיים'' סיים כבר את תפילתו, והחולה כבר עומד לצדו ומבקש את ברכתו. הם אחרו את המועד. בלית ברירה עמדו והקשיבו לסיפורו של האיש על מחלתו וחלומו, אודות הסבתא שדחקה בו לבקש את ברכתו של ה''חפץ חיים''.
ה''חפץ חיים'' שמע זאת והזדעזע: ''מי יתן לך ברכה – ישראל מאיר? וברכתו, כסבור אתה, תועיל? חלילה! יודע אתה ביד מי הברכות, למי הן מסורות? לשבת קודש. השבת התברכה מ-ה', והיא מקור הברכה, ומדוע תבקש ממני ברכה?''
לרגע שתק ה''חפץ חיים'', והוסיף: ''מדוע לא, אם תשמור שבת כהלכתה ותקבל את ברכתה, יאציל לך גם ישראל מאיר ברכה. אבל אם אינך חפץ לשמור שבת, וכסבור אתה שדי לך בברכתו של ישראל מאיר -זה לא יתכן, בלתי אפשרי, אין זה בכוחי''…

לאחר הפסקה נוספת, אמר: ''שמא תאמר, שאתה שומר את השבת, וראוי אתה לברכה – ראה מה נאמר בתורה: 'לא תעשה כל מלאכה אתה, ובנך, ובתך'… אזהרה זו לא מצינו דוגמתה בשום מצווה בתורה. הן לא נאמר לא תאכל בשר בחלב – אתה ובנך ובתך, תניח תפילין – אתה ובנך ובתך. רק בשבת נאמר לשון זה, בשבת האב אחראי בעד בניו, ואם אתה משמר את השבת, אבל בנך – נוסע בשבת… ובתך – סורקת את שערה בשבת… לא תוכל לקבל את ברכת השבת, וגם ישראל מאיר לא יוכל להעניק לך את ברכתו…''.

ה''חפץ חיים'' סיים דבריו, והאב התייפח בבכי והבטיח כי בנו לא ייסע עוד בשבת, ובתו תחדל לסרוק שערה, ואז נאות ה''חפץ חיים'' לברכו.

*****************************************
סיפור שני:
השבת שומרת:

מעשה מרבי יעקב הרמן זצ''ל מתוך הספר ''הכל לאדון הכל''

''אבא ואמא החלו את מסעם לארץ ישראל בששה עשר באוגוסט. הם היו אמורים לעגון בנמל חיפה ביום רביעי, השלושים באוגוסט. נעשו עבורם סידורים לשהות מספר ימים בביתם של הרב אלפא ורעיתו בחיפה.
בהיותם בלב ים, קיבל רב החובל הוראות להפליג בנתיב עוקף מחשש שמא מוקשו מימי הים התיכון מפאת המלחמה העומדת בפתח. במקום להגיע, כמתוכנן, ביום רביעי, עגנה האניה בנמל ביום שישי, הראשון לספטמבר, שעה אחת לפני השקיעה. שעות אחדות קודם לכן, פרצה מלחמת העולם השניה, עם פלישת גרמניה לפולין.
מגבירי קול האיצו בנוסעים לעזוב מיד את האניה. כל המטענים יפורקו על הרציף, והנוסעים אחראים לפנותם במהירות האפשרית.
מהומה שלטה בכל.
אבא ואמא היו מודאגים ביותר. איך יוכלו לטפל במטענם, כשעליהם לעזוב מיד את הנמל כדי להגיע בעוד מועד לביתו של הרב אלפא?
אבא תפש במזוודה שהכילה את ספר התורה ואת הטלית והתפילין שלו, ואמא לקחה רק את תיק היד. הם פלסו דרכם ברציף ובקשו לראות את הקצין האחראי.
קצין אנגלי גבה קומה האזין להסברו של אבא, ''מעולם לא חיללתי שבת. להגיע לארץ הקודש ולחלל את השבת כאן – לא בא בחשבון''. דמעות שטפו את לחייו של אבא.
הקצין ענה בקיצור נמרץ: ''רבי, פרצה מלחמה! עליך לקחת בחשבון''.
''רק חתום על דרכונינו והרשה לנו ללכת, ניקח את מטעננו עם צאת השבת''. בקש אבא.
''זה בלתי אפשרי. אנו מפנים את האנייה ומשאירים את החבילות על הרציף. כשעוזבת האנייה את הנמל, חייב גם הרציף להיות מפונה''.
''לא איכפת לנו מחפצינו. רק החתם את דרכונינו כדי שנוכל לעזוב''.
הקצין הסתכל באבא במבט מוזר: ''כמה מזוודות יש לך?'' ''ששה עשר ארגזים בתא המטען ותשע מזוודות בתאנו''. ''האם אתה מבין, שברגע שאתה עוזב, יישאר מטענך על הרציף מבלי שמישהו יהיה אחראי עליו? עד מחר בערב לא יישאר זכר לחפציך. הערבים ישדדו את הכל'', אמר הקצין בהדגשה.
''אין לי כל ברירה. השבת כמעט נכנסת. עלינו להגיע העירה בזמן. אנא, אנא, רק החתם את דרכונינו והנח לנו ללכת'', קולו של אבא עלה נואשות.
הקצין, בהשתאות, קרא לקצין אנגלי אחר. ''החתם את דרכוניהם והרשה להם ללכת. הרב הזה מוכן לאבד את כל חפציו ובלבד שיגיע העירה עם כניסת השבת שלהם''. הקצין השני הביט באבא בתדהמה, כשהחתים את דרכוניהם ואישר את ניירותיהם. אבא, אוחז במזוודה שהכילה את ספר התורה ואמא מחזיקה בתיקה, תפשו מונית והגיעו לבית הרב אלפא בדיוק בזמן שעמדו להדליק את נרות שבת.
במשך כל השבת הייתה רוחו של אבא מרוממת. שוב ושוב אמר לאמא: '''ה'בוס' עושה כל דבר למעני. מה אוכל אני אי פעם לעשות עבורו? סוף סוף נפלה לידי הזכות לקים את מצות ''ובכל מאודך'', ולקדש את שמו''.
לאמא קשה היה להשתתף בהתרוממות רוח זו במלואה. היא הייתה תשושה פיזית ובודדה נפשית. הגעגועים אל ילדיה העיקו על לבה ומוחה. אבדן כל רכושה בנוסף כל כך היה גלולה קשה לבליעה. אך היא לא התלוננה.
במוצאי השבת, עם תום שבעים ושתים דקות לאחר השקיעה עד לתפילת ערבית, ולאחר שעשה אבא הבדלה, אמר אליו הרב אלפא: ''הבה נלך לנמל. יתכן שעדיין נמצא שם כמה מארגזיך''. אבא ואמא לא היו שותפים לאופטימיות זו שלו, אך הצטרפו אליו. משקרבו לאזור המואר, הצטלצל קול במבטא אנגלי: ''מי הולך שם?''
אבא קרא: ''מישהו מהנוסעים מהאנייה שעגנה אתמול בשעת אחר הצהרים המאוחרות''. השומר האנגלי קרב אליהם. ''מה שמך?'' שאל קצרות.
''יעקב י. הרמן,'' ענה אבא.
''אכן, אכן, הגיע הזמן שתופיע כאן. הובטח לי שתבוא ברגע שתשקע השמש. אחרת בכמה שעות. הייתי אחראי על מטענך למעלה מעשרים וארבע שעות. מפקדי הקצין איים לכרות את ראשי, אם יחסר כהוא זה מחפציך. הואל נא לבדוק אם הכל בסדר וחתום על ניירות אלה. בבקשה סלק מכאן הכל במהירות האפשרית… אני תשוש לגמרי''…
**********************************
סיפור שלישי:
סיפור אישי - כדורגלן

מקור הברכה הרב לוגאסי

עד לא מזמן הייתי שחקן כדורגל באשקלון. יום אחד, איני יודע אפלו למה ומדוע, גמלה בלבי החלטה: די! לא בשבילי לגרם חלול שבת המוני לתושבי אשקלון והסביבה על ידי משחק הכדורגל. והתעוררות זו נקרה במוחי ובלבי על אף היותי חלוני, וכנראה היה זה משום שלא יכלתי לסבול בראותי המונים באים לחלל שבת. ואני אחד מהגורמים.
אמרתי זאת לאשתי, ויאמר לזכותה, כי תשובתה היתה: 'אתה מחליט! ובאשר תחליט - אלך!

פניתי להנהלה והודעתי על התפטרותי בזמן האפשרי הקרוב ביותר, שהיה לעוד כחדשים.
ומה אומר? יצר הרע ''שחק לי אותה'' פשוטו כמשמעו. במשך חדשים אלו שנותרו לי בעל כרחי להמשיך במשחק הכדורגל, כאילו והשטן נכנס ברגלי ושיחק עבורי את משחק הכדורגל. ''הצלחה'' לאין שעור, בעיטות כדור לגבה 20-30 מטר, הבקעות שערים וכדומה, שכפי שאני הכרתי את עצמי- זה לא היה אני.
כל בני הקבוצה התרשמו והתפלאו: איפה אתה מתאמן? מאיפה התקדמת בצורה שכזו? זה לא אתה. תגלה לנו את הסוד. ובאמת לא היה כאן שום סוד לגלות. לא התאמנתי אצל אף אחד!
היצר הרע ''שיחק לי אותה''. פשוט שיחק לי בין הרגלים את משחק הכדורגל. הוא שיחק - לא אני. הוא ששיחק לי בבעיטות המדויקות ובהכנסת ה''גולים''.

מאמן הקבוצה פנה להנהלה : 'לתת לו ככל אשר יבקש, נצחון הקבוצה תלוי בו, הוא המוביל'!

תאר לך, כבוד הרב, מה עברתי במשך חדשים אלו, איזו מלחמה פנימית. ולא נגמר הסיפור בזה. במשך חדשים אלו פנו אלי מהנהלת האצטדיון בהצעות 'תוספות של משכורת, דירה במתנה, נסיעות לחו''ל, ובפרט שהייתי בתהליך של קנית דירה שהיה נחוץ לי הכסף מאד, ובנוסף לכך לחצים על אשתי והורי לשכנעני לחזר בי.
והמלחמה מתעצמת כחדשים תמימים מהום ליום, וככל שמתקדם זמן חתימת הפיטורין - הנסיונות הולכים ומתגברים.
בהגיע היום האחרון ואני בעוצמת המלחמה הפנימית - ברגע האחרון גברתי על יצרי וחתמתי על התפטרות.
חזרתי לביתי ושמחה בלבי על שנצחתי את יצרי ולא התפתיתי, אולם דאגתי בפני מה יהיה? מה עושים עם פרנסה? הלכתי ללשכת העבודה באשקלון ובקשתי מהם להציע לי עבודה כיוון שחתמתי התפטרות מטעמי דת, כמובן שחשבוני למחליף פרה בחמור, וברחמנות שרחמו עלי הציעו לי להיות גנן! לשתול ולסדר פרחים...
ולא די בכך, אלא גם מקום הצעת העבודה היתה לא במקום אחר מאשר האצטדיון בו הייתי שחקן כדורגל.
ובכן, מעתה אני וחברי למשחק היינו מגיעים מדי יום לאצטדיון. חברי למגרש הכדורגל - ואני לשתול פרחים ולעשות ערוגות לגפנים.

כבוד הרב, מעתה משכורתי כגנן היתה למשך חודש שלם כערך משכורת שעה וחצי של זמן היותי שחקן כדורגל. אולם, אני לא מתחרט, חס וחלילה. אני גאה ושמח, זכיתי להקים משפחה יהודית כשרה.


הרב לוגאסי: ובאמת אומר, התארחתי אצלו, וראיתי שכינה ממש בביתו, והתקיים בו הפסוק ''אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך בניך כשתילי זתים סביב לשולחנך''. איזו הארת שבת! איזו שמחת שבת שורה בביתם! שמחה מיוחדת שקשה לתארה.
וזכה גם בגבורתו זו לידע את השבת לא רק אצלו- אלא גם אצל חמיו וחמותו, גיסותיו, הוריו, ואחיו. כולם נעשו שומרי שבת בהשפעתו, משום שעצם גבורתו ואומץ ליבו ובטחונו בה' היתה ההשפעה הטובה ביותר מכל מילה אחרת.


כל הסיפורים הם מאתר שופר של הרב אמנון יצחק שליטא: