הרגשת נשמה יתירה




בס"ד

הרגשת נשמה יתרה נמשכת על כל אחד ואחד מישראל כפי מדרגתו, מלבד הרשעים שבחייהם קרויים מתים, ואין מורגש אצלם אור נשמתם

ומבוארים הדברים היטב ב"סדורו של שבת": מאחר שהוא יום שמחה וחדוה תענוג גדול לפני צור ישראל ברוך הוא, ואור שמחת השבת מופיע ומאיר בגודל זיו הדרו, ומפיק נגה בכל העולמות הקדושים כולם. ואין דומה לו בכל ימי השנה, כי אור המאיר בו הוא הארה עצמית בלתי אתערותנו. ואנחנו עם בני ישראל, שנקראו בנים למקום (אבות פ"ג מי"ד), ואנחנו חבל נחלתו (דברים לב, ט), ובזה החבל אנו קשורים בתקוות חוט השני, שעל זה נאמר (ירמיה לא, טז): "ויש תקוה לאחריתך". וכל איש ואיש מישראל יש לו שורש נשמתו למעלה, ומזה השורש יורד אור מלמעלה אל נשמתו למטה דרך אותו חוט התקוה, הכל כידוע ליודעי חן. וכשנתעורר החדוה הגדולה והשמחה הנפלאה ורוב התענוג בשורש הנשמות שלנו בכל הקומה השלמה, ממילא מחויב להתעורר בתוך כל אחד ואחד מישראל עם קודשו חדוה ושמחה לאין קץ, שמחת הנפש והגוף, לכל איש מישראל כפי אחיזת נשמתו ושורש חלקו בעולמות העליונים.

והדבר תלוי כפי זיכוך גופו של האדם: כמה שהאדם יותר מטוהר, אין גופו חוצץ מהקשר בין ניצוץ הנשמה שבאדם לבין שורש נשמתו שלמעלה, והחבל המקשר ממשיך הארה עצומה משורש נשמתו שלמעלה המקבלת מאור שמחת העולמות ביום השבת לניצוץ שבקרב האדם. אולם כשאין האדם גופו מזוכך, הרי הוא מהווה חציצה בין שורש נשמתו שלמעלה לניצוץ נשמתו שבקרבו, ואינה מקבלת את הארת עונג השבת הרוחני הנמשך.

ועל כל פנים, אף שלפחות שבפחותים מוכרח להתעורר תענוג אצלו ביום השבת, לפי שאור השבת גדול מאוד ונורא על אור המצוות בהארה עצמית שבו. ועוד, שנעשה בכל הקומה שלמה, ששם שורש נשמת כל ישראל, ממילא ודאי נתעורר בכל ישראל.
ומי שאינו מתענג בשבת קודש מעצמו עבור הופעת האור ההוא עליו בשורש נשמתו, חס ושלום-מראה בזה שמץ פסול שבו, שחס ושלום נכרת זה החוט התקוה שקשור בו למעלה, ולא שדי נופו בתר עקרו, שחס ושלום נשמתו למטה נכרת ונחתך משורש נשמתו למעלה, ולכך בהאיר אור למעלה, אינו מאיר למטה בנשמתו, ועל ידי כן שוטה רשע הזה אינו מרגיש בשמחת אבינו שבשמים, והוא בבחינת רשעים בחייהן נקראים מתים, כיון שאינו מקבל מאור החיים למעלה. גם כיון שמורה בעצמו שאין לו שום חלק בקדושה, אפילו נפש שבנפש, ששם מת נאה לקרותו.

ובזה תבין כל דברי הזהר שאמר: ובזכות אותה נשמה נשכחים מהאדם כל עוצב ורוגז, ולא נמצא אלא רק שמחה וחדוה למעלה ולמטה.

הכל לומר שכן נעשה ממילא, שמשתכחין מהאדם כל מיני עצבות וקטטות, ומעצמו מתמלא שמחה וחדוה מהנשמה יתרה ומההוא רוחא. והכל יורה על האור המאיר בשבת, הממלא כל העולמות בשמחה עצמית.

המשך המאמר:

ובהיות שאחד מסימני הנשמה יתרה-אף לפחות שבישראל-ניכרת לפחות בתאבון לאכילה ושתיה והרגשת עונג, לכן המבטל ענין סעודות שבת ומתרשל בהם, מראה שגם המעט שבהרגשת נשמה יתרה אין בו. וראה מה שאמר בזה הזהר הקדוש: תא חזי: בסעודתי אלין אשתמודעין ישראל דאנון בני מלכא, דאנון מהיכלא דמלכא. ומאן דפגם חד סעודתא-אחזי פגימותא לעלא, ואחזי גרמה דלאו מלכא עלאה הוא, דלאו מבני היכלא דמלכא, דלאו מזרעא קדישא דישראל.
מורה באצבע על האמור, דמסעודות אלו ניכר שהוא מבני המלך ובני היכל המלך, ועל כן מטוב אדוניו טוב לו, וכמו שהוא בשורש נשמתו כן מתעורר בעצמו למטה לפי מה שהוא, אם בבחינת בן או בדרגת הפחותים. ואפילו יהיה בבחינת עבד הקטן שבקטנים, אם הוא עבד בהיכל המלך ימולא ליבו נחת ביום זה, שהוא שמחת כל העולמות ובכל הקומה שלמה. וממילא מאן דגרע (מי שמחסיר) סעודתא אחזי פגימותא לעלא. כלומר, שנראה שמץ פסול שבו, שלאו מבני המלך הוא, אף לא מעבדי היכל המלך, אף לא מזרע ישראל.

כיון שנשמע מזה שאין לו שום חלק בקדושה, אפילו נפש שבנפש, ונכרת משורשו, ונפשו נתונה תחת רשות הסטרא אחרא והרע, ודאי שהוא נבדל ונפרש מזרע ישראל, ומשתחל חוץ לשלוש מחנות. צא צא טמא יקרא לו לקחת אותו בחינת הרעים והסטרא אחרא. כיון שנעשה עבד להם-ילך לאדוניו ועבדו.
אם כן, כמה מן המוסר יש כאן לאותם אנשים שמסיבה קלה מבטלין איזו שהיא סעודה מסעודות שבת, או שאוכלים אותה שלא בתיאבון הראוי. ומכאן להעיר לאותם הממלאים ביטנם ביום שישי ואוכלים בליל שבת ללא תיאבון, או שמאחרים סעודת שבת בבוקר ואינם יכולים לקיים סעודה שלישית. הרי כאן אומר הזהר הקדוש: אדם שמבטל מסעודת שבת, מראה שאינו מבני היכל המלך בזה שאינו משתתף בשמחת המלך.

הרב יעקב ישראל לוגסי שליט"א