תפריט

צער השכינה מנשמות העשוקות


בס''ד

צער השכינה מנשמות העשוקות

כתב רבינו חיים ויטאל זיע''א ב''ספר הגלגולים''...ובזה יתבאר למה הקליפות מתאוים כל כך להחטיא את האדם, עד כי גרמו להחריב בית המקדש ולהגלות שכינתו יתברך בין הגויים ולהכעיס את ה' יתברך אשר בראם. וסוד הענין דע, כי על ידי חטאו של האדם הראשון נפלו כל הנשמות לתוך עמקי הקליפות. והנה הקליפות הם שיורי זוהמה ופסולת שנברר מן הקדושה במיתת המלכים של אדום, כמבואר אצלנו, והקליפות האלו הם בעצמם הנקראים בשם ''דרגא דמותא''. אבל הקדושה היא אלהים חיים ומלך עולם, ולכן הם רודפים אחר הקדושה הנקראת חיים כדי ליזון ולהחיות ממנה.

ובעוד שהקדושה בתוכם הם חיים וניזונים ממנה, שכשאין הקדושה בתוכם הם מתים ואין להם חיות ושפע. ולכן הם טורחים אחר הקדושה ומחטיאים את נשמת האדם הקדושה, כי אז גורמים אל הקדושה ואל אותה הנשמה שתיכנס ברשותם, והם חיים וניזונים על ידה, לפי שהנשמה הקדושה אי אפשר לה להיכרת ממקום הקדושה, כי הבורא יתברך חשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נידח, אפילו ניצוץ קטן של נשמה קדושה. וממקום קדושתו יתברך משפיע וממשיך מזון אל אותם הנשמות שבתוך הקליפות ההם, ומאותו השפע ניזונים גם הקליפות. ולכן רודפים להחטיא את האדם כאחד הרודף וטורח אחר מזונותיו, ולא יבוזו לגנב כי יגנוב למלא נפשו כי ירעב. והנה, כאשר נחרב בית המקדש, גלתה שכינה בין הקליפות, לפי שהנשמות שגלו ביניהם אין בהם כוח ויכולת לצאת מתוכם, כיון שנפגמו בחטאם. ועל כן שכינתו יתברך אשר עליה נאמר ''כי ה' אלהיך אש אוכלה'' נכנסת ביניהם כדי ללקט אותם ניצוצות נשמות אשר בתוכם ומבררת אותם ומעלה אותם למקום הקדושה ומחדשם ומורידם בעולם הזה בגופות האנשים. ובזה תבין היטב סוד גלות השכינה.

ומיום שנחרב בית המקדש זו מלאכתו יתברך, עד שיכלה מלאכתו ללקט כל הנשמות שנפלו בין הקליפות של האדם הבליעל ונתערבו בו מראשו ועד רגליו. ועד שיגמור ללקט אפילו אותם שנפלו עד הרגלים, אין המשיח נגלה ואין ישראל נגאלים, כמבואר אצלנו בזוהר פ' פקודי זה לשונו: כד מטו רגלין ברגלין כדין כתיב: ''ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים''. ואומנם, אין השכינה מלקטת אותם אלא על ידי מעשה התחתונים ותפילותיהם בסוד: ''תנו עוז לאלוהים'', וכפי גדר מעשה התחתונים, כך גדר הוצאת הנשמות והניצוצות ההם. ואילו כל ישראל היו שבים בתשובה גמורה, היה כח בשכינתו יתברך להוציא כל הנשמות מלצאת משם ברגע אחד. אבל חטאותינו מתישים כחה, וכמו שאמר הכתוב: ''צור ילדך תשי''. וכאשר יכלו הנשמות מלצאת משם, אז גם שכינתו יתברך תצא משם ויסתלק חיותם וימותו הקליפות והרשעה כולה בעשן תכלה. וזהו סוד פסוק; ''בלע המות לנצח'' וכו', רצונו לומר הסתלקות שכינתו יתברך מתוכם, וכל ניצוצות נשמות אשר ביניהם כנזכר.