תפריט

לא ימצלא אדם פיו שחוק


בס"ד

שלא ימלא פיו שחוק וכו', ובפרט מן הפרט ראוי שיתאבל ולא יכנס שמחה בליבו כלל על אבלות השכינה, כי עוונותינו המה מאריכים גלותה, ואנו בגלות מוסיפין צער על צערה, כי בן כסיל תוגת אמו, בעוונותינו נתגרשה כאמרו: "ובפשעיכם שולחה אמכם", ועדין לא שבה, ואבינו מצטער על גלותנו, שנאמר "במסתרים תבכה נפשי מפני גוה", וכיון שהבן הוא גולה ושבוי הראוי שישמח? וכו', ומן הראוי שידמה הבן בגלות לקונו, שכמו שהשכינה בגלות והקול נסתלק ממנה, כאמרה נאלמתי דומיה וכו',כך אדם יהיה קולו כאבל, ובושנו מאד במאמר הנביא "אין מנהל לה מכל בנים ילדה" כי אין מי שיעשה תשובה כראוי להעלות אותה מהגלות ליחדה בבעלה, ואוי לאותו היום שיתבע הקב"ה עלבון שכינתו ממנו, לכן כל אדם ישתדל לעשות תשובה טרם החרטה אשר לא תועיל.

אוי להם לבני אדם שהקב"ה אסור עמהם בגלות, והשכינה אסורה עמהם, ולמדנו בה אין חבוש מתיר עצמו מבית העצורים, וגאולה שלה שהיא תשובה, אם העליונה תלויה בידיהם וכו' , וירא כי אין איש שיעורר לה וכו', ויפן כה וכה אם יש מי שיתעורר בתשובה לשבר את בית האסורים שלהם, זש"ה לאמר לאסורים צאו לאשר בחשך הגלו וכו', איש איש לדרכו פנו בעסקים שלהם וכו'

לכן צריך האדם לעשות מצוות ותשובותיו להעלות השכינה מן הגלות ואם עושה כן עליו נאמר כי מכבדי אכבד.
סוף סוף לפי מה שהאדם עוסק במצוותיו של הקב"ה בשבילו ובשביל השכינה, כך הקב"ה משתדל עבור האדם ובת זוגו בעולם ההוא, אשרי חלקו של מי שמשתדל לעשות רצונו שאין הפה יכול לומר שכרו בעולם ההוא לדורי דורות.
וכדי שיזכור האדם גלות אמנו וחורבן מקדשה, תיקנו החברים שלא יאכל אדם בשר וכן ביום ראשון מפני שנחרב הבית וכו'.