תפריט

יונה הנביא רמז לנשמה


בס"ד

מאמר זה נלקח מן הספר: "קב הישר השלם" שחיברו מוהר"ר צבי הירש קאיידנור זצוק"ל, מן החלק הראשון (ישנם 2 חלקים לספר הזה) פרק לט' עמ' קפג'-קפו'.

צריך לדעת כי ענין יונה הנביא שהטילוהו לים ואחר כך בא לדג גדול-הכל הוא רמז על הנשמה, כדאיתא בזהר ויקהל והא לך תמצית הדברים:
יונה דנחית לספינה, הוא הרמז על הנשמה, שנמשלת ליונה, שיורדת לגוף האדם, דנחשב האדם בהאי עלמא כספינה ההולכת בלב ים והרבה סכנות עליה-כן הרבה הרפתקאות על האדם בהאי עלמא כספינה, והרבה שלוחים למקום, והרבה מקטרגים עליו בכל יום בבית דין של מעלה בשביל חטאיו ופשעיו-והאדם אינו שם אלה הדברים אל לבו, כי הרבה חטא על פשע, וחושב כי לא יתבע לדין על זה, וכאלו חס ושלום, אין השגחה משמים על מעשיו המקולקלים. ובאמת הקדוש ברוך הוא שותק עד שתתמלא סאתו, והדין הקשה מתגבר והולך, ונגזר חרון אף פתאום על האדם, דוגמת הרוח סערה שבא על ספינת יונה פתע פתאום, והרוח היה הולך וסוער, ובקשה להשבר הספינה, כן גזרות הדין אשר בא על האדם פתאום, ומרעיש כל הגוף ומתלהב ומתחמם הגוף ונכנס אל המיטה, זו היא ערש דוי, ותרדמה נופלת עליו. וזהו דוגמת "ויונה ירד אל ירכתי הספינה וירדם".

ובעודו מוטל על ערש דוי מתחיל רוח לקשקש בקרבו, וזהו היצר הרע, שמעורר באותו פעם לב האדם, שלא יתעצל האדם מלהרהר בתשובה, כי קרוב היום להפרד מזה העולם. וזהו דכתיב: "ויקרב אליו רב-החובל"-דא הוא יצר הרע, שהוא מנהיג את כל הגוף, "ויאמר לו, מה לך נרדם, קום קרא אל אלקיך וגו'.."-לאו שעתא הוא למדמך, דהא סלקין לך לדינא על כל מה דעבדת בהאי עלמא, וראה להתודות לפני בוראך. "מה מלאכתך"-פרוש, זכור על מלאכתך שפעלת בהאי עלמא, וכמה שקרים וזיופים פעלת במלאכתך ובמחיתך.

תן תודה ואל תתגאה, כי אתה רואה כי קרוב הוא יום המיתה, והשלך הגאוה והרמת רוח, וזכור שנבראת מטיפה סרוחה. וזהו שכתוב:"ומאין באת". "ומה ארצך"-אסתכל דהא מארעא אתברית ולארעא תשוב. "ואי מזה עם אתה"-תעיין אם יש לך זכות אבות להגן עליך עתה בעת צרה-כל זה הוא התעוררות היצר שמעורר לב האדם בעת חוליו.

ובההוא שעתא יתבין בית דין של מעלה, והמליצים מלמדים זכות, והמקטרגים מזכירין חובה וטוענים לפני הקב"ה. ואם נגזר לזכות-מוטב, ואם נגזר, חס ושלום, למות-אזי נאמר על המלמדים זכות, שטרחו ויצאו להליצו-ועל זה נאמר: "ויחתרו האנשים להשיב אל היבשה, ולא יכלו"-לא עלה בידם להושיבו ליבשה, שיקום ממיטתו מחוליו, כי כבר נגזר מבי דינא רבא. ואז שלושה שלוחים ממונים יוצאים: חד שכותב כל הזכויות שלו וכל החטאים שלו, וחד דנטיל חשבון הימים לפי שני חייו, שיהיו כל הימים בחשבון, וחד דהוי עמיה מיום שנתנה בו נשמתו בגוף במעי אימו.

וגזרות דינא לא נח ולא שקט עד דעביד דיליה, שתצא נשמתו מהגוף, ואז כתיב: "וישאו את יונה"-שנושאים אותו לבית הקברות, ואז הכרוזים נכרזים לפני מיטתו כשנושאים אותו. אי איהו זכאה-מכריזין עליו: הבו יקר לדיוקנא דמלכא! "יבוא שלום וכו'. וזהו שאמר הכתוב: "והלך לפניך צדקך", פרוש, לפני המיטה. ואם הוא, חס ושלום, מטונף בחטאים-מכריזים עליו: וי לפלוני הדין, טב דלא יתברי! כדין מה כתיב ביה: "ויטילוהו אל הים, ויעמוד הים מזעפו"-כד עאלין ליה לבית הקברות, והדג דבלע ליה ליונה דא איהו קברא ושלושה ימים הראשונים כשהוא בקבר מתבקעים הבני מעים, ולבתר שלשה ימים ההוא טנופא אתהפך על אנפוי, ואמר לו: טול מה דיהבת בי אכלת ושתית, ולא יהבית למסכנא, וכל יומך הוו כחגין וכמועדין, ומסכני הוו רעבין דלא אכלו בהדך, טול מה דיהבת בי. הדא הוא דכתיב: "וזריתי פרש על פניכם" וכו.

ולבתר דא באים ממונים ומחזירים הנשמה אל הגוף, והוא בתוך הגוף עד שלושים יום, ובהנך עשרים ושבעה ימים הגוף נידון ביסורים קשים ומרים. והתחלת הדין הוא על חטאים שעשה בעיניו, ואחר כך-בידים וברגלים ובכל הגוף בהכאות ואכזריות מאוד. ואחר תלתין יום נשמתא סלקא לעילא לתת חשבון ולקבל דין גהינום ושאר דינים, והגוף סובל יסורים קשים על ידי תולעים.

והענין כי שבעה דינים קשים חולפים ועוברים על בני אדם כשנפטר מההוא עלמא:אחד-כשהנשמה יוצאת מהגוף. שנים-כשנושאים אותו לבית הקברות, והכרוזים מכריזים מעשים רעים שעשה. אוי לאותה בושה וכלימה! דין שלישי-כשמכניסים אותו לקבר. דין רביעי-מה שסובל בשלושים יום. דין חמישי-דין התולעים בגוף. דין שישי-דין של גהינום. דין שביעי-שהנשמה נדחית מחוץ לפרגודא קדישא ואזלא ונחתת בעלמא, ואין לה מקום מנוחה, עד שנתמרקו כל החטאים ופשעים.

על כן צריך כל אדם לזכור, כמה הרפתקאות יעברו עליו, כמה יסורים וכמה חיל ורעדה ורתת וזיע וחלחלה, עד שתבוא נשמתו למקום מנוחה. ועל זה כתיב בזהר: בר נש צריך לצלאה תדיר ולומר בכל יום:"ברכי נפשי את ה' וכו'-ואחר כך: יהי רצון מלפניך, ה' אלוקי ואלוקי אבותי, שתסלח ותמחל לי על כל פשעים וחטאים מה שעשיתי, הן בראות עיני, הן מה שחטאתי בידי ורגלי ובגופי. ובאם שהגיע עת וזמן פטירתי, ומוכרח אני לפוק מן עלמא דין-אזי באותו זמן לא אוכל לברכא יתך ולאתבא בתיובתא, על כן היום הזה אני מבקש שלא תיסרני אחר מותי, ולאתבא נשמתי בגן עדן בלי שום מורא ופחד.