תפריט

מבחינה פסיכולוגית


בס"ד

מבחינה פסיכולוגית

הפסיכולוגיה המודרנית מגלה שלכל אדם יש זיקה נפשית חזקה לבורא. החיים בתפיסה שאין אלוקים פירושם שאין דין ואין דיין, אין מי שידאג שהצדק ייעשה, אין מי שיבטיח שהשמש תזרח מחר, הכל מקרה, דבר אינו ודאי וברור בעולם


דר ג'וזף פבארי:

יש לנו שאיפה למשמעות, ואנחנו נעשים מאושרים רק מתוך הרגשה שאנו מגשימים את משמעותינו. אנו מבחינים בין שני מישורי משמעות: משמעות עליונה ומשמעות הרגע. במונח משמעות עליונה טמונה ההנחה שקיים סדר שיש לנו בו ייעוד כיחידים. [ ג' פאברי, המשמעות של חייך, עמ' 52]

לודוויג ויטגנשטיין:

להאמין באלוקים- משמע להבין שיש משמעות לחיים (יומנים 1916-1914).

מתברר, שחיים ללא משמעות עליונה יוצרים באדם חוליים נפשיים, פחדים ותסביכים. דברים ברורים בנושא זה כותב קארל גוסטב יונג (מגדולי תלמידיו של פרויד).

רופאי הנפש, שצללו למעמקי האי- מודע שבאדם גילו שם זיקה נפשית חזקה אל הבורא! כשזיקה זאת אינה באה על סיפוקה מפני שהאדם התעלם ממנה- היא גורמת סיבוכים ותסביכים (נוירוזיס), וכל עוד שלא מצא האדם את הקשר החי עם הבורא- אינו מבריא.

במקום אחר כותב יונג:

בין כל החולים שלי, בתקופה של למעלה משלושים וחמש שנים לא היה אף אחד שבעייתו לא הייתה ביסודה אלא חיפוש אחרי השקפת עולם דתית. מותר לומר כי כל אחד מהם חלה משום שאיבד את אשר נותנות הדתות שבכל דור למאמיניהן, ואף אחד מהם לא נרפא לחלוטין אלא אם כן חזר והחזיק בהשקפה דתית.

ושימו לב שאין מתאם ולו מזערי בין גיל ומנת משכל ובין תחושת טעם ומשמעות בחיים (פרנקל, הא-ל הלא מודע, עמ' 103)

נוכל להבין את מסקנותיו של יונג בעזרת התפיסה ההוליסטית ההולכת וחודרת היום לתודעת החברה המערבית. תפיסה זו מכירה בכך שהאדם הוא חטיבה אחת המורכבת מגוף ונפש. ההבנה שהאדם מורכב מגוף ומנפש פירושה שחולי גופני יכול להשפיע על מצב רוחו של האדם וכן להיפך, חולי הנפש יבוא לידי ביטוי גם באופן פיזיולוגי במחלה גופנית (נפש בריאה בגוף בריא).

משמעות המושג 'חטא' בלשון הקודש היא החטאה של המטרה. אומרת בת שבע לדוד המלך: והייתי אני ובני שלמה חטאים (מלכים א, א, כא), כלומר אנו חסרים את המלוכה, את המטרה שלנו. רבנו יונה, מגדולי ישראל לפני כ- 750 שנה, מבאר שאדם החי בחטא חולה בנפשו. התורה קובעת שהאדם החוטא החטיא את ייעודו והגשמתו העצמית חסרה בתחום שבו חטא.

רבינו יונה:

בדרך שיש לגוף חולי ומדווה, כן יש לנפש. ומדווה הנפש וחוליה – מידותיה הרעות וחטאיה. ובשוב רשע מדרכו הרעה, ירפא השם יתברך חולי הנפש החוטאת. כמו שנאמר: 'ה' חנני, רפאה נפשי כי חטאתי לך' (תהילים מא, ה), ונאמר: 'ושב ורפא לו'. (ישעיהו ו, י). [רבינו יונה, שערי תשובה, ד, א]

וכיוון שהנפש חולה, יבוא הדבר לידי ביטוי גם באופן פיזיולוגי בחולי הגוף, כנל.

האמונה באלוקים היא הבסיס לחיוב לקיים את המצוות, אם אין מצווה גם אין טעם לציווי. חסרון אמונה באלוקים הוא חיסרון בסיסי באדם והוא גורם לנזק נפשי עצום. ייתכן שנזק זה הוא הגורם לאותם מחלות המצויות כל כך בחברה המודרנית כגון: התקפי לב, יתר לחץ דם, כיב קיבה וכדומה.
פרופ' אריך פרום מעיר שאף שהחברה המערבית בטוחה בשפיותה, אין בכך כדי להעיד בהכרח על מצב בריא של חבריה:

אין אמונה רווחת יותר מן הרעיון שאנו, בני המאה ה- 20 החיים בארצות מערב, הננו שפויים בהחלט. כלום בטוחים אנו שאין בכך משום הונאה עצמית? רבים מיושבי בתי המרפא לחולי רוח משוכנעים שכל האחרים מלבדם משוגעים הם. נשער נא מצב בתרבות המערבית שלנו שבו מפסיקים את פעולתם של בתי הקולנוע, הרדיו הטלוויזיה, אירועים ספורטיביים ועיתונים למשך ארבעה שבועות בלבד. כשדרכי המפלט הללו חסומות מה תהא התוצאה לגבי אנשים שיצטרכו לסמוך על משאביהם הם? אין לי ספק שאף במצב קצר זה יתרחשו אלפי מקרים של התמוטטות עצבים ואלפים רבים אחרים יגיעו לכלל חרדה קיצונית, מצב שאינו שונה בהרבה מזה המוגדר בהבחנה קלינית כ'נירוזה'. ברגע שיסולק סם ההרגעה הפועל נגד הליקוי שהוא נחלת הכלל- תופיע המחלה בגלוי.

החברה המערבית, לטענתו של דר פאברי, לכודה בתסכול הנובע מההכרה בצורך- על מצד אחד, ומחוסר תבנית כוללת ומחייבת היכולה ליישם הכרה זו מן הצד השני. אמונתו של פרנקל במשמעות עליונה מעוררת נגדו האשמות. הסבר זה של הדת במובנה הרחב ביותר האפשרי הינו בדיוק מה שהציע אלברט איינשטיין באמרו שלמצוא תשובה לשאלת משמעות החיים פירושו להיות דתי.

פרנקל אף הסיק באומרו:

משמעות העל- היא לבדה מסוגלת להקנות משמעות לעולם האנושי. (הא-ל הלא מודע, עמ' 85)

על הקשר הישיר בין אובדן האמונה לבין ההרס העצמי והחברתי שבעקבותיו עומד גם פרופ' יעקב טלמון:

עם אבדן הדת, שוב אין אדם רואה את חייו כפרוזדור למירוק חטאים לקראת העולם הבא. הוא רוצה הנאות, ויותר הנאות, והדבר מקבל ממדים הרסניים. הציפייה לסיפוק הנאות מערערת את הנאמנות האידיאולוגית והדבקות בעקרונות, וגורעת מן האתגר של שירות או הקרבה עצמית.

כאשר אדם אינו מאמין באלוקים הוא חייב להעמיד את עצמו במרכז העולם, אף שבתוך תוכו הוא חש את חולשתו ואת מוגבלותו. תחושה זו של חולשה מביאה אותו לידי פחד וחוסר ביטחון. בעבור המאמינים, התחושה הטבעית, הבלתי אמצעית, של זיקה לאלוקים היא מזור לנפש. ממשיך פרופ' טלמון:

אנשים בטוחים כי הם חשובים דיים כי שאלוקים ישמור עליהם וישפוט את מעשיהם. תחושה זו כי יש מי שדואג לך וכי אתה חלק משלמות מהווה בסיס מוצק לבריאות הנפש.

האמת הפנימית הקיימת באדם בכלל וביהודי בפרט איננה מניחה לו. גם אם יחפש האדם את סיפוקו בדברים אחרים ייסר אותו מצפונו ויוכיחו. את הפסוק וישמע משה את קול העם ברעה (שמות לב, יז תרגם התנא יונתן בן עוזיאל: כד מיבבין בחדווא קדם עיגלא [תרגום: בוכים בשמחה לפני העגל]. נשאלת השאלה: אם הריעו בשמחה לקראת העגל, מדוע בכו?

ביאר זאת רבי זלמן סורוצקין:

שמעתי מפי חותני רבי ישראל זידנוורם היד ששמע מרבו רבי ירוחם ממיר, שבן ישיבה לעולם לא יוכל להינות מן העולם הזה הנאה שלמה, כי לאחר שלמד תורה ויודע את חומרת העברות והאיסורים, אף אם חלילה ילך בעצת יצרו- אוי לו מיוצרו, ומצפונו ומוסר כליותיו יציקו לו כל העת. אף כאן היה הדבר כן, לאחר ששמעו בני ישראל דברי אלוקים חיים במעמד הר סיני וקיבלו עליהם עול תורה ומצוות, לא הייתה הנאתם ושמחתם שלמה בשעה שפרקו עול תורה מלפני העגל: מיבבין בחדווא קודם עיגלא.

אומנם רבי ירוחם ממיר דיבר על בן ישיבה, אך העיקרון נכון וקיים לגבי כל אדם לפי גודל נפשו וחוזק נשמתו. אצל יהודי, שנשמתו חצובה משורש רוחני גבוה יותר משל אומות העולם, גם צרכי הנפש גדולים יותר. חסרון אמונה וחטאים אחרים יכולים לגרום אצל היהודי נזקים נפשיים ואף פיזיולוגיים גדולים יותר מאשר אצל גוי.

הצימאון לאלוקים- הוא הסיבה לחוסר המנוחה של החברה המערבית מאז שנטשה את המשמעות האלוקית לחיי האדם. לא במקרה אנו מוצאים יהודים רבים בראש התנועות המהפכניות שקמו במאתיים השנים האחרונות במטרה לחפש משמעות חלופית לאמונה באלוקים. נפשו הגבוהה של היהודי חשה את האמת ביתר קלות והיא תובעת את צרכיה ביתר תקיפות.

הרב דסלר:

מעולם לא היה מי שהוא אפיקורס באמת. כל מי שפקר ידע בפנים קרב ליבו שמתעלם הוא מן האמת, ומה שטוען שאינו רואה ואינו שומע, היינו שאינו רוצה לראות ואינו רוצה לשמוע. [הרב אא דסלר, מכתב מאליהו, א, עמ' 173].

ואנו רואים היום רעב וצמא עולמי, ובמיוחד בעם היהודי, למשמעות החיים, לרוחניות אלוקית, כמו שכבר ניבא עמוס: הנה ימים באים, נאום ה' אלקים, והשלחתי רעב בארץ. לא רעב ללחם, ולא צמא למים, כי אם לשמוע את דברי ה' (עמוס ח, יא).


מתוך אתר הידברות