תפריט

קדושה




בס"ד

אדם מקדש עצמו מלמטה-מקדשין אותו מלמעלה. מקדש עצמו מעט-מקדשין אותו הרבה. מקדש עצמו בעולם הזה-מקדשין אותו לעולם הבא. כך אמרו רז"ל: והנה קדושת האדם תלוי בשמירה מכל חטא במחשבה דמבואר ומעשה, ובפרט במקום שאתה מוצא גדר ערוה, אתה מוצא קדושה. וגדר ערוה, הינו שיהא עוצם עיניו מראות ברע.

וירחיק מליבו מחשבות זרות והרהורים רעים. וכיון שמקדש עיניו וליבו שהם תרי סרסורי דעברה, וממילא יזכה לסדר קדושה ויתקדש כל גופו (יומא לט). וזהו פשט הכתוב דכתיב: "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם למען תזכרו וכו' והייתם קדושים לאלוקיכם" (במדבר טו לט). ומשום הכי כתיב: "תנה בני ליבך לי ועיניך דרכי תצורנה" (משלי כג כו).

וכבר כתבו המקובלים שבכל איבר שעושה עברה בו, ממשיך עליו רוח טומאה על איברי נפשו רוחו ונשמתו, כל קבל דנא האיבר שמקיים בו מצוה ממשיך עליו שפע קדושה. זולת עוון שכבת זרע לבטלה שהוא מטמא כל איבריו מכף רגל ועד ראש.

וזהו הטעם שמצוה גוררת מצוה ועברה גוררת עברה, שהמקדש איבריו-היכל השם המה.

כמארז"ל על הפסוק: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כה ח). בתוכו לא נאמר אלא בתוכם. ואפשר שכינה עמו וחטא בא על ידו? דאף על גב דאיהו לא חזי מזלה חזי, והנשמה יראה מלחטוא.
וכמו שכתבתי בשם מוהר"ש פרימו. אבל כשחוטא ומטמא איבריו, שכינה מסתלקת ממנו. כדכתיב: "ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך" (דברים כג טו). ותכף הסטרא אחרא שורה עליו, ומרעה אל רעה יצא רחמנא ליצלן. ואינו מרגיש שהרי הוא כמת ואין בשר המת מרגיש באיזמל. כך הוא אינו מרגיש ואינו חושש. אפילו אם ישמע אליך מוסרים לא יכנע לבבו הערל, לא חולי ולא מרגיש. והכל לפי הטומאה ולפי החושך אשר על נפשו רוחו ונשמתו, עד שהוא מסך מבדיל בינו לבין אביו שבשמים.

הנה כי כן האיש אשר הוא יהודי, בעוד עיניו פקוחות עד אשר לא תחשך השמש ובטרם יבואו ימי הרעה, יתמרמר על זאת שאינו מרגיש תחילה. יאמר: אוי לי כי נדמיתי הן גועתי אבדתי חס ושלום. ולו בכח ולו בחיל חילים יגבר, להעביר רוח הטומאה, מעט מעט יגרשנו מעליו, ויקנה שפע קודש, על ידי שישמר מכל דבר רע ויעשה טוב, כל אשר בכוחו מדי יום יום הלוך וגדל הלוך ושוב, עד אשר יטהר ורוח נכון יתחדש בקירבו, כאיש אחר וכבריה חדשה, כי הבא להיטהר מסיעין אותו.

וכתוב בספרים שטוב לומר קודם עשית כל מצוות: הריני מזמן איבר פלוני לקיים מצוה פלונית לשם יחוד קדשא בריך הוא ושכינתה. שבזה פונה משם הסטרא אחרא ושורה הקדושה. ואם בכל המצוות שורה קדושה על האדם, על אחת כמה וכמה בשמירת השבת שהוא "תחילה למקראי קודש". ובפרט בעת אמירת הקידוש יכון מאוד בכונה יצרה והכנעה רבה. ויקדים ביום הששי הרהורי תשובה וטהרת מקוה טהרה, אולי יזכה שתשרה עליו תוספת נפש רוח ונשמה ושפע קודש מקדושת שבת. ומשם ימשך לכל ימי החול, לעזור ולהועיל לעבודת השם יתברך.

וכן בענית קדושה באמרו "מלוא כל הארץ כבודו". יכון להמשיך עליו שפע קדושה מקדושה של מעלה. ויכון שהוא מוכן למסור נפשו על קידוש השם, לקיים מה שכתוב: "ונקדשתי בתוך בני ישראל" (ויקרא כב לב). מתי יבוא לידו, כי בזה מתקדש נפשו רוחו ונשמתו.

והעיקר הגדול לקנות קדושה, לעצמו ולהמשיך נפש קדושה ליוצאי חלציו. הוא קדושת המחשבה, שיתמיד בה כפי כחו, אפילו ברצוא ושוב. יזכור צור קדושו ויקים מצוה "ליראה ולאהבה את השם הנכבד והנורא ולדבקה בו". וזו עבודה קשה שבמקד"ש, כי אין אדם שליט ברוח ומחשבה מועלת והיא כבורח"ת, אבל חובת גברא לרדוף אחריה. וכל אשר בכוחו לעשות-יעשה, כאיש מלחמות יעיר משנתו. עד יערה עליו רוח ממרום ומצא כדי גאולתו, חיה יחיה וקדוש יהיה.