האתר של הציירת והסופרת אהובה קליין

פרשת השבוע : אמור / מאת אהובה קליין.
המילה :אמור – בהיפוך אותיות –מורא – רמז ליראת שמים שנדרש מיהודי עוד בטרם יקיים את מצוות התורה.
פרשת אמור - כתובה בסמיכות לפרשת קדושים והמכנה המשותף לשתי הפרשות הוא : הקדושה.
בעוד שבפרשת קדושים - דגש הקדושה היה על כלל ישראל , הרי שבפרשת אמור – נאמרים דינים הנוגעים לכוהנים החייבים בדרגת קדושה גבוהה יותר,הכוהנים שעובדים במקדש חייבים לשמש דוגמא אישית לכל עם ישראל .
ישנם דינים הקשורים בטומאת המת , התורה מזהירה את הכוהנים:"ויאמר ה' אל משה:אמר אל – הכוהנים בני אהרון ואמרת אליהם: לנפש לא יטמא בעמיו כי אם לשארו הקרוב אליו . לאימו ולאביו ולבנו ולביתו ולאחיו."
הקרובים שמותר לכהן להיטמא להם ,לפי מסורת חז"ל , הם הקרובים שעם ישראל מתאבל עליהם במותם.
רש"י שואל: מדוע נאמר לכוהנים בכפל לשון:"אמור ואמרת"? תשובתו, כי מכאן לומדים שהתורה אינה מזהירה את הכוהנים בלבד , אלא, גם את הקטנים שאינם חייבים עדיין במצוות – כלומר הכהן האב
צריך לחנך את בנו לקדושה.
כוהנים שהם בעלי מומים , אסור להם לשרת בקודש ויש סוגים שונים של מומים כגון: פיסח , עיוור ,
או בעל מום גופני אחר.
התורה מצווה על הכוהנים להתנהג בהתאם לתפקידם המכובד, בהיותם דוגמא אישית לכל עם ישראל,
למשל: אסור לכהן למרוט את שיער ראשו ולשרוט את בשרו ולגלח את זקנו . אלה היו מנהגי אבל –
של עמים שונים על המת - בימי קדם , על הכוהנים מוטל לשמור על קדושתם , היות ותפקידם הוא גם להקריב קורבנות.
הכוהנים חייבים למנוע מעם ישראל , להקריב קורבנות בעלי מום. בדרך כלל, הכתוב מתכוון למומים הבולטים לעין מבחינה חיצונית.
ישנם דינים שונים נוספים בנוגע לקורבנות.
הפרשה מתייחסת גם לנושא המועדים. מעניין מדוע התורה מזכירה דווקא את שמירת השבת בראש רשימת המועדים? אחת התשובות לכך היא - שבעוד שבחגים מותר לבשל אוכל לאותו יום [בהעברת אש בלבד] הרי בשבת אסור להכין אוכל כלל!
כאשר התורה מזכירה את יום הכיפורים , נאמר:"אך בעשור לחודש השביעי הזה יום הכיפורים הוא , מקרא קודש יהיה לכם ועיניתם את נפשותיכם." [פרק כ"ג] רש"י מפרש שהמילה:"אך." תפקידה למעט
וכאן תפקידה להסביר שאדם הצם ביום הכיפורים , אך , אינו שב מדרכו הרעה , אינו חוזר בתשובה , אין יום הכיפורים מכפר על חטאיו גם אם הוא צם!
בסוף הפרשה מסופר על בן איש מצרי שאימו הייתה ישראלית , הוא קילל את ה'. בתחילה , משה לא ידע כיצד לנהוג איתו , לכן בודד אותו ושם אותו בהסגר,אך בעקבות צווי ה' , משה הוציא אותו מהמחנה וכולם סמכו את ידיהם על ראש רשע זה ואחר כך כל העדה רגמה אותו באבנים,
התורה מסיימת את הפרשה במילים:"ובני ישראל עשו כאשר ציוה ה' את משה". [ פרק כ"ד פסוק כ"ג]
כאן אנו רואים שהפרשה מסתיימת בשבח לעם ישראל.