האתר של הציירת והסופרת אהובה קליין

עזרה לזולת כתבה:אהובה קליין.
זה היה ביום חורפי ואפור.
אי שם בשמים נראה ענן שחור,
שהסתיר את השמש המחייכת,
אשר את זריחתה תמיד מחדשת,
מעל קו האופק המטושטש, נראתה קשת צבעונית
ועל אחד העצים,עמדה לה ציפור קנטרנית.
את מבטה נעצה,בילדה קטנה וחביבה,
שצעדה לה על השביל והביטה סביבה,
שמה:רעות,מצב רוחה היה עליז כפליים,
בשל חגיגת יום הולדתה שנחגג,רק לפני יומיים.
חברותיה וקרובי משפחתה , הפתיעו אותה במתנות רבות,
אשר גרמו לה אושר,עד כדי דמעות.
היא הייתה לבושה במעיל ורדרד
ועל ראשה ,כובע צמר יפה ומיוחד.
לרגליה, נעלה מגפיים בצבע אפרפר,
מעליהם עיטורים של פרח ופרפר,
מבעד למעיל נראתה שמלתה המשובצת,
עם סרט תחרה וחגורה מבצבצת.
את ידיה הכניסה לתוך כיסי המעיל
והצעיף שעל צווארה את לחייה במעט הסתיר.
אל כוון המרכז המסחרי,פניה היו מועדות
ובמוחה קיננו הרבה מחשבות מטרידות:
"מה אקנה בכסף שקיבלתי מסבי וסבתי,
שמא אתבונן על חלונות הראוה ואגיע להחלטתי"
הנה, היא סוף, סוף מתקרבת ליעד המבוקש,
אך, לפתע אל אוזניה מגיעות צעקות ורעש.
היא נעצרת לרגע להאזין מהיכן באים הקולות,
שמא מכוון השדות,או מעולם הדמיונות,
זה נשמע כבכי של ילד קטן,שמרגע לרגע הולך ומתחזק.
נראה שהוא מתלונן על משהו רציני ואינו משחק.
רוח קרירה נשבה בחוזקה בחוץ
ורעות הרגישה שליבה ממש לחוץ.
היא אחזה בכובעה לבל יעוף
וחשה שעליה לפעול באופן דחוף.
ככל שהבכי הלך והתגבר,
הוא התקרב אליה יותר ויותר.
היה נדמה לה שמשהוא הולך בעקבותיה
ומבקש להתחקות אחר צעדיה.
העצים החלו להתנועע בפראות
והסתירו במעט את המתרחש לרעות.
טיפות גשם קטנות החלו לטפטף על בגדיה.
היא מיהרה לפתוח את המטריה שבידיה.
כעת הראות הייתה פחות ברורה,
הדבר הפריע לרעות נורא.
"איני יכולה להרים אותך כעת,
ראשי סחרחר וגבי כואב מעת לעת."
אלה היו המשפטים שאמרה אישה עצובה,
אל בנה הפעוט,שעשה את כל המהומה.
הילד הקטן נעל מגפיים גדולות לגילו,
מכנסיו קרועות וטלאים על מעילו
שערו היה פרוע ועיניו מלאות דמעות
ופיו הקטן ,מידי פעם,מילל בבכיות.
"אמא,קשה לי מאד,הרימי אותי בבקשה,
איני יכול יותר ללכת, כי הדרך קשה."
לרגליה של אימו,היו סנדלים ישנות ובלויות,
שמלתה מיושנת ורטובה מהגשם,או מהדמעות,
על ראשה,מטפחת צהובה שהתנופפה ברוח,
אשר כיסתה את שערה וניכר היה, כי לא היה לה כוח.
"אני גם רעב מאד,"הוסיף הקטן להתלונן
ואימו חסרת האונים,לא הפסיקה בו להתבונן,
בלי לחשוב פעמיים,ניגשה רעות אל האם בזריזות
והושיטה לה את כל כספה בהרבה סבלנות.
"אוי,תודה,תודה,"-אמרה האישה בהשתוממות,
מסתכלת על רעות,הצדיקה בהרבה התפעלות
הנער הקטנטן הפסיק תוך כמה שניות את בכיו,
מחבק את אימו בחוזקה ומלטף את פניה בידו.
כעת רעות מיהרה אל ביתה
מאושרת על אשר עלה בידה לקיים מצווה.
היא חשה שאינה הולכת לבדה
אלא,לצידה מלווה אותה מלאך בהערצה.
קרני השמש החלו לצאת מבין העננים,
כאילו אומרים לרעות:"זכית לעזור לעניים,
הינך ילדה בעלת לב טוב בעולם,
את זאת ודאי יודעים כולם."
אמה של רעות ציפתה לה כבר ליד החלון
וחשבה:"מעניין מה רעות קנתה,העיקר שתחזור בשלום."
רעות עלתה במדרגות מפזמת איזה פזמון,
היא חשה בהתרוממות רוח וזה לא היה דמיון.
כאשר סוף כל סוף,הדלת נפתחה על ידי הוריה,
נשמעה השאלה:"מה קנית"?מפי אחיה.
"לא,לא קניתי שום דבר."-היא הניחה את ידה על הלב
והמשיכה בדבריה:"במקום זה עזרתי לילד רעב."
כל המשפחה הסתכלו על רעות בהערכה
ופה אחד ברכו אותה בברכה.
אחיה הקטן קפץ ואמר:"את קיימת ואהבת לרעך כמוך"
ובעצם גם את המצווה פרוס לרעב לחמך"
מעניין שרעות לא הרגישה שום חיסרון בכסף,
אלא, תחושות של אושר ועושר,כי עשתה חסד.