האתר של הציירת והסופרת אהובה קליין

הגעגועים של גולי בבל לירושליםחיברה:אהובה קליין.
המעשה הבא אירע למשפחת גולים.
שהגיעו לבבל, לאחר שגורשו מירושלים והם כבולים.
ארשת של עצבות ומרירות שרתה על פניהם,
אך, הבינו-כי זה עונש משמים על עבירותיהם.
שנאה ונקמה הייתה מנת חלקם,
כלפי-נבוכדנצאר,מלך בבל, שפגע בציפור נפשם.
כעת הבינו –כי המחשבות והדיבורים,לא יועילו להם.
אלא, עליהם להתחיל להשתקם לעמוד על רגליהם.
במו ידיהם שיפצו מבנה עזוב שנקלע בדרכם,
ליד נהר בבל שמימיו זרמו איתן,
האב, אליקים, היה איש חכם ונבון.
תכנן תוכניות ופעלים, בזמן הנכון.
אשתו, מרים,היטיבה לגדל ולחנך את הילדים,
בדרכי התורה והמוסר הנפלאים.
גם ילדיהם הסתגלו לסביבתם הזרה,
והתאקלמו, בעל כורחם,בתוך החברה.
אליקים היה משכים בוקר, בוקר, בשעות מוקדמות.
היה חורש וזורע בדמעה.
ובבוא הזמן אוסף את היבול, ברינה.
באותם הימים, רגילים היו היהודים,
להתאסף מידי פעם, ליד הנהר ולהתפלל בקול בוכים,
בזכרם- את עיר הקודש,ציון
ואת בית מקדשנו שהפך לשיממון.
הם תפשו מחסה בצל העצים הגבוהים,
ששורשיהם ינקו מים בשפע מהנהרות הכחולים.
גם הציפורים עטו מעל ראשם
והזדהו בציוציהן עם צערם.
המיטיבים לנגן שביניהם, את כינורותיהם תלו על הענפים
וחרטו בידיהם את עיר הקודש על גרגירי עפר חומים.
את זאת עשו מתוך געגועים,כמו חזיון תעתועים.
בלילה בהיר אחד,
כאשר הלבנה האירה מבין העננים,באופן מיוחד.
שקט יוצא דופן –שרר, בקרב בתי הגולים,
אשר בכיליון עיניים לגאולה – היו מצפים.
ודאי היו שרויים בשינה עמוקה
והרבה מהם חולמים על ארץ ישראל- המתוקה.
לפתע, נשמע רעש אדיר שבעקבותיו קפצו כולם ממיטתם
ונשמעו צעקות וצווחות של יהודים תוך כדי שנתם.
כותלי הבית החלו לרעוד, באופן מפחיד.
מתברר, שהיה זה אסון טבע שאת האדמה הרעיד.
בלבול ומהומה השתלטו על כל פינה,
בחדרים ובמרפסות וגם בגינה.
למרבה המזל, רוב היהודים יצאו ללא פגע.
פרט לנזקי רכושם שעמלו עליו ביגע.
ראש המשפחה שמח שמשפחתו ניצלה בניסי ניסים
וקרא להם מייד,להתאסף סביבו כשהוא לבוש בגד פסים.
פתח ואמר:"ראו מה קרה בחסדי אלוקים,ארון ספרי הקדש נשאר בשלמותו
ומתחת למרצפות הבית, התגלה מטמון בתיבתו.
כולם לטשו זוג עיניים בוהקות
והבינו שקרה כאן נס כפול,גם בהתגלות האוצרות.
ללא היסוסים והתלבטויות, החל האב בפעילויות.
פסק בקול רם:"אנחנו נתקן במו ידינו את ביתנו
וכאן יבנה-בית- כנסת, בחסדי אלוקינו."
ואכן בקושי עברו יום יומיים
ומייד בני הבית החליטו לשנס מותניים.
כולם נתנו ידם במלאכת הבניה והשיקום,
מקטון ועד גדול, עד שהחזון יקום
ומאז היה להם, בית תפילה מפואר,
ששרתה בו השכינה ברוב תפארת והדר
וכל היהודים באו והתקבצו בהמוניהם
ולכוון ירושלים – נשאו את תפילותיהם.