האתר של הציירת והסופרת אהובה קליין

"שאו מרום עינכם,וראו מי ברא אלה" / כתבה וציירה : אהובה קליין
באזור מישור החוף,בתוך שדה ירוק מוקף פרחים.
התנוסס לו,בית עם גג אדום ותריסים כתומים.
לצידו עץ איקליפטוס,עתיק יומין.
בעל צמרת ירקרקה ורבת עלים.
במקום זה,גרה לה משפחת איכרים.
זוג הורים וילדים חמודים.
הקטן שבהם,היה חובב טבע,
שמו: אלי,ונהנה מכל צבע,
בנוסף לאהבתו זו,נהג מידי פעם להשקיף על הנוף .
כי אהב את נופה של ארצנו הקדושה ללא סוף.
זה כמה ימים שליבו מתמלא בהתרגשות,
לקראת יציאתו לטיול עם בני כיתתו בהתלהבות.
עליו היה להחתים את הוריו על הסכמתם,
על מנת לאשר את יציאתו למרות חששם.
אך,באחת מימות הסתיו,אלי חש בראשו
ונאלץ להישאר בביתו,בעל כורחו.
הוא החליט,להעביר את זמנו,בקריאת ספרים,
גדושים,בסיפורים מעניינים רבי מתחים.
מכוון המטבח הגיעו אל אוזניו רעשים קלים,
מסתבר,שאימו עסקה בהדחת הכלים.
תוך כדי שירה,הכינה בישולים ומטעמים,
ודאגה,שינעימו למשפחתה כל המעדנים.
אלי,קם ונטל את ידיו בנטלה הכחולה,
ולאחר הברכה סעד את ארוחתו הקלה,
למרות שאת האוכל אכל ללא תאבון,
הוא בירך כמובן את בירכת המזון.
לאחר תפילת שחרית,שאמר בכוונה מיוחדת,
ניגש אל מיטתו ומשך את שמיכתו ביד רועדת.
הוא עיין בספר מהספרייה המקומית
והחל קורא בהתעניינות סבלנית.
אמו הפסיקה את זמרתה מתוך התחשבות בבנה
והייתה עסוקה בשפשוף צווארון חולצתו הלבנה.
אלי הקטן,קרן מאושר בעת קריאתו.
אך לפתע,רעש מוזר הפר את התרכזותו.
אט , אט התרומם ממיטתו והציץ מחלונו.
הוא הוציא בזהירות את ראשו.
מבטו צד אחר חסידה יפהפייה עם נוצות לבנות,
אשר לא חששה מפניו,אלא ניצבה על רגליה האדומות,
היא אכלה כמה חרקים,בעזרת מקורה החד,
בעוד חברותיה נראות באופק מתרחקות לכוון אחד,
אלי פתח את פיו ומלמל לעברה כמה דברים,
למרות,שאת שפתה לא הבין,כשלמה המלך לפני שנים.
"חסידה חכמה! כמה מעניין שאת יודעת מתי לבקר,
בתחילת עונת הסתיו וגם על האביב אינך רוצה לוותר!
ובנביאים נאמר: "שאו מרום עינכם וראו מי ברא אלה".
מסתבר שאלוקים חנן גם את העופות בבינה וזה פלא.
הן יודעות מתי זמן נדידתן בשמים.
חוצות יבשות וארצות וגם מקורות מים!
באומרו דברים אלה,הבחין במשהו משונה ביותר.
החסידה שואפת להתרומם,אך אחת מכנפיה עומדת להישבר,
היות והסתבכה בתוך הגדר,
אלי ניגש לעזרתה וחילץ אותה מהר.
כשניצלה הודתה לו בתנועות ראשה, על מסירותו והבנתו את העניינים,
הוא הביט בה ארוכות,כשהיא מתרחקת ונעלמת בין העננים.
לעת ערב הוא הרגיש ממש נפלא,
הוא נתמלא בהרבה תקווה,כי מחלתו חלפה.
אצו רצו הימים במהרה והנה הגיע היום המיוחל
אלי הקטו יצא לטיול לאזור בו הטיפוס לא קל.
הרים וגאיות שבילים צרים ואפילו מערות.
פה ושם נראו אף חיות בלתי רגילות.
המקום היה יפה ומרתק
ובתכנון היה להיכנס למערה ולא לשחק,
אלא לחזות בציורי האדם הקדמון
ואולי אף לראות עתיקות וגם מטמון,
בעוד כל ילדי הכתה נעמדים מלכת,רוח חזקה נשבה
ואת כובעו של אלי הקטן עימה סחפה,
אלי התעקש ורץ למצוא את כובעו,
למרות צעקתה וקריאתה של מורתו.
פתאום באותם רגעים ממש,הגיחה קבוצת חסידות
אשר השמיעו קולות ובפיהן אולי בשורות,
אחת מהן נראתה נוחתת על האדמה
ובפיה אחזה בכובעו של אלי והגישה אותו כמתנה.
אלי לא ידע את נפשו מרוב שמחה.
הוא נופף לה לשלום לאות ברכה
וכל חברי כיתתו היו פעורי פה לאות החיזיון,
אשר עלה על כל מציאות חלום ודמיון!