האתר של הציירת והסופרת אהובה קליין

בחסדי ה'כתבה וציירה : אהובה קליין..
הדבר אירע לפני יותר מאלפיים שנה.
בארץ ישראל,בירושלים הקדושה,
חייתה לה משפחה בבית קטן מלבנים,
מוקף גינה קטנה וגדר אבנים,
האב,גלעד,היה איש נבון ונמרץ.
בוקר,בוקר,לאחר תפילתו,אל עבודתו רץ.
אשתו,נחמה,עבדה במסירות,
טיפלה בילדיהם יומם וליל בחריצות
ואילו הוא,את דרכו היה עושה בצעדים מהירים.
חוצה את שער הפרחים ובהמשך מאזין לשירת הציפורים.
פעמים היה מזמזם להנאתו,
תוך כדי התבוננות בנוף סביבתו.
כבר מרחוק עלה באפו ריח נעים מאד,
זו הייתה המאפיה, שעבד בה עם גג ורוד.
שם היה עומד על רגליו שעות רבות,
אופה,בחדווה,לחמים וחלות,לימי חג ושבתות.
הרגע המאושר היה בסוף היום,
כאשר חזר לביתו עם כיכרות לחם ומתקבל בחום.
בזמנם הפנוי של בני הבית,אהבו,הם,לצפות אל עבר החומות,
הנשקף מחלונם וליהנות מהיופי השזור בהם זה אלפי דורות.
האווירה הייתה מתוחה באותם ימים,
כי פה ושם נשמעו מידי פעם איומים.
היה נדמה,כי בחוץ שורר שקט מסתורי,
כאילו,מתקרב איזה,סיכון בטחוני.
אך,תושבי ירושלים ,היו שאננים
וכל אחד היה עסוק בעיסוקיו היומיומיים.
חודש,טבת,עמד כבר בפתח,
מזג האוויר השתנה והקור השתלט על השטח.
באחד הימים מחוץ לחומות,נשמעו רעש והמולה,
הרבה מהיהודים,לא הבינו מהי המהומה.
נחמה והילדים התחילו להיות מודאגים
היות והשעה הייתה מאוחרת וכבר זרחו הכוכבים.
גלעד,היה באותו זמן,בכוון חזרה אל ביתו,
עדיין מעט רחוק,מהכניסה לעיר הקודש ומשהו קינן בליבו.
לפתע, הרים את עיניו.
לשמע הרעש שהגיע אל אוזניו.
הוא לא האמין למראה הנורא,
שהפיל עליו,לא מעט פחד ומורא.
צבאו של,נבוכדנצאר, מלך בבל,האדיר,
מתקרב,כנחיל דבורים,אל חומות העיר.
כל חייליו חבושים -כובעי פלדה ובידיהם חרבות,
רכובים ,על סוסים וברקע נשמעים צעקות רבות.
בשניות הראשונות,חשב גלעד:"מה אעשה כעת,
כאשר לפני,אויב כה רב ואני כמעט מת?
כיצד אכנס,מבעד חומות ירושלים,
בעוד משפחתי מצפה לי,בכיליון עיניים?
ודאי הם רעבים ומחכים בקוצר רוח ללחמים,
אפשר,שהקטנים,אף רוטנים ובוכים!"
עד מהרה התעשת ופתח את פיו בתחינה ובקשה לבורא עולם,
שיחונן אותו בבינה ודעת,כיצד ינהג עם הפרשים שהוא ניצב מולם?
בסיימו את תפילתו לאלוקים,
לפתע הבחין בעץ עמוס זיתים.
הוא הסתתר מאחורי הענפים
והביט בפרשים הקרבים לשערים,
הוא ניסה להקשיב לדבריהם
ופתאום הגיע לאוזניו,תלונתו של אחד מהם:
"אוי נמאס לי,איני יכול יותר להחזיק מעמד עכשיו,
זה כמה שעות שלא הכנסתי לפי דבר ואני גווע ברעב."
בתגובה לדברים אלו,גלעד קפץ ממחבואו
והניף את שתי ידיו למעלה לאות הכנעתו.
על גבו,היה סל עמוס בלחמניות,
שזה עתה יצאו מהתנור,כשהן טריות.
לרגליו הניח, עוד כמה חבילות-שבהן היו מצרכי מזון וחלות.
פתח ואמר:"אדוני אני יכול לעזור לך מייד,
בתנאי שלא תפגע בי ותושיט לי יד!"
הביט בו הפרש ואמר:"מה כבר יש לך להציע לי ,יהודי מיסכן?
אין לך סיכויים,עלוב נפש ולחינם אתה מתחנן!"
ענה לו:"אתן לך,לחמניות להשביע את רעבונך,
אך,בתמורה על כך סייע לי בעזרתך!"
באופן בלתי צפוי,החייל העלה חיוך על פניו
ובכך נחשפו כל לובן שיניו.
הוא הנמיך את קולו
וסימן לגלעד לעמוד בקרבתו.
חבט כמה מכות על ראש סוסו
וירד בזריזות ונעמד מולו.
גלעד שלף,לחמניות ארוזות בחבילה כבדה
והחייל הגיש לו,בתמורה על כך את כובע הפלדה
ואמר לו בנדיבות:"שב נא על גב הסוס בעצמך
רכב עליו והוא ייקח אותך אל מחוז חפצך.
זאת עשה,למען איש לא יזהה אותך כיהודי
בהגיעך אל מקום מגורך,שחרר נא את סוסי!"
גלעד הודה לאיש במילים חמות,
הצליח לחמוק הביתה עם שארית החלות.
בבית נשמעו תשועות של שמחה,
כאשר כולם קיבלו אותו באהבה ורננה.
את הסוס שיחרר אל עבר היציאה מהחומות
ויום אחרי זה החלו שיא המהומות.
המצור על ירושלים הלך והתהדק
וכל יהודי שהתקרב לחומה היה חייב להיבדק.
גלעד לא שכח להודות על החסד שעשה עימו אלוקים,
הוא היה בטוח שתפילתו הגיע גם לאוזני המלאכים.