תפריט

איך יתנהג מי שעומד בראש




בס"ד

איך יתנהג מי שעומד בראש

אין לך שליט ומושל כמו מלך ישראל והכל חייבים לכבדו וליראה מלפניו, ואע"פ כן כותב הרמב"ם בזה הלשון: "כדרך שחלק לו הכתוב כבוד צוהו להיות ליבו בקרבו שפל וחלל ושלא ינהג גסות בישראל שנאמר "לבלתי רום לבבו מאחיו" וכו'. וכשמדבר אל כל הקהל בלשון רבים ידבר רכות שנאמר "שמעוני אחי ועמי". לעולם יתנהג בענוה יתירה. אין לנו גדול ממשה רבינו והוא אמר "ונחנו מה". ויסבול טרחם ומשאם ותלונותיהם וקצפם וכו' (לשון הרמב"ם בהלכתו מלכים).
ואם זה נאמר במלך ק"ו שמי שהוא רק ממונה על עשרה או חמישה אנשים או פחות שיש לו להתנהג בענווה ולא כמושל בכיפה.

וכל זה שייך גם במי שממונה על פועלים או כל משרה ציבורית למשל מנהל ישיבה וכו' שיש לו לדבר בלשון כבוד ונחת עם העומדים תחתיו.

ובאמת מי שמתנהג בנחת יצליח יותר להשיג את דרישותיו ממי שמדבר בלשון עזות. וכן אמר שלמה בחכמתו "דברי חכם בנחת נשמעים" (קהלת ט' י"ז). ומבאר האורחות צדיקים שצריכים לדבר בנחת אפילו במקום תוכחה דאם לא כן לא יקבלו דבריו, כי כן דרך בני אדם כשאדם בא על חברו בחוזקה אז חברו מתקשה נגדו ולא יכנע. והגמרא אומרת דהדברים שאדם צריך לומר לבני ביתו בכל ערב שבת יש לאומרם בנחת כדי שיתקבלו דבריו (שבת ל"ד עמ' א').

הגמרא אומרת שלעולם לא יטיל אדם אימה יתירה בתוך ביתו, וכמעט שהאכילו אותו דבר איסור מפני אימתו בשעה שנאבד להם המאכל הכשר (גיטין דף ז' עמ' א').

אמרינן שם עוד שהמטיל אימה בתוך ביתו לבסוף יבוא לידי עבירה. ופירש רש"י שפעמים יהיה צינה ואישתו תהיה יראה לומר "לא טבלתי" או פעמים תדליק הנר או תבשל אחר שכבר קיבלה שבת מפני אימתו, והוא אינו יודע.

יש עוד טעמים למה נכון וראוי לדבר עם העומדים תחתיו בנחת.
א) טבעו של אדם שרוצה להיות עצמאי, ואם הוא מוכרח לעבוד אצל אחרים קשה לו לסבול ההרגש שהוא "תחת יד אחרים השולטים עליו". ולכן כל צו חדש פוגם בכבודו, ועלול להוליד בליבו זיק של התנגדות.
ב) אף אם אדם יודע את הגבלותיו ואת חסרונותיו ואת בלתי בקיאותו באיזה מקצוע, קשה לו לשמוע את האמת המרה מפי אחרים, וכל שכן אם מדברים אליו בלשון קשה.

כל מה שאדם יותר שבע רצון מעבודתו, יעבוד ביותר מרץ וזריזות. ולכן הדיבור בנחת הוא לתועלת המצוה עצמו, ועל ידי שישמור עצמו מלפגוע בכבוד הפועלים ישיג מבוקשתו ביתר שאת ! וכן מצינו בדרכי איוב הטובים: "אם אמאס משפט עבדי ואמתי בריבם עמדי, הלא בבטן עושני עשהו ברחם אחד" (איוב ל"א י"ג, ט"ו). כך התנהג איוב עם העבד כנעני שלו. ומזה למד הרמב"ם וז"ל: "מותר לעבוד עם עבד כנעני בפרך. אע"פ שהדין כן, מידת חסידות ודרכי חוכמה שיהיה אדם רחמן ורודף צדקה, ולא יכביד עולו על עבדו ואל יצר לו, ויאכילוהו מכל מאכל ומכל משתה. חכמים הראשונים היו נותנים לעבד מכל תבשיל ותבשיל שהיו אוכלים ומקדימים מזון הבהמות והעבדים לסעודת עצמן. וכן לא יבזהו ביד ולא בדברים. לעבדות מסרן הכתוב ולא לבושת. ולא ירבה עליו צעקה וכעס אלא ידבר עמו בנחת וישמע טענותיו. ואין האכזריות והעזות מצויה אלא אצל העכו"ם עובדי עבודה זרה.

אבל זרעו של אברהם אבינו שהשפיע להם הקב"ה טובת התורה וציוה אותם בחוקים ומשפטים צדיקים, רחמנים הם על הכל. וכן במידותיו של הקב"ה אשר ציוונו להתדמות לו בהם, הפסוק אומר "ורחמיו על כל מעשיו" עכ"ל הרמב"ם (פ"ט מהלכות עבדים הלכה ח').
העתקתי כל לשונו הזהב מפני שהם מקור ויסוד לכל התנהגותנו עם מי שעומד תחתינו, הן תלמידים והן בנים וכל שכן שאר בני אדם.

להתייעץ עם הקטן

הלימוד הראשון בהלכות דרך ארץ שלימדה לנו התורה הוא שיהא גדול נמלך ונוטל רשות מן הקטן שכן אמרו על הפסוק "נעשה אדם כצלמנו בדמותנו" (בראשית א' כ"ו) "לא נמנע הכתוב מללמד דרך ארץ ומידת ענוה (משמע שזה היינו הך או דאי אפשר לזה בלא זה) שיהא גדול נמלך בקטן". ולימדה תורה את זה אף במקום שיש לחוש לאפיקורסות שיאמרו שיש ח"ו שתי רשויות. ושמעתי פרוש נאה מאדם גדול למה בחרה התורה מקום זה ללמדנו שהגדול ימלך בקטן, הלא היה אפשר ללמד את זה במקום אחר באופן שלא יהיה חשש תקלת אפיקורסות. ופירוש הוא דהקב"ה רצה ללמד שאף במקום שהייעוץ עם הקטן יגרום לפחיתת כבוד של הגדול, שיאמרו שהוא צריך באמת לשאול לקטן אעפ"כ לא ימנע מלהתנהג במידה הנכונה. (בשם ר' בן ציון ברוק זצ"ל)

ויש לבאר שאין הכוונה שלא יעשה הגדול שום החלטות בלי הסכמת הקטן, שזה א"א דא"כ עובר ההנהגה מיד הגדול ליד העומדים תחתיו, ואין הדעת סובלת את זה. אלא הכוונה שישתף הקטנים בהחלטתו ע"י שיודיע להם קודם מה דעתו לעשות, וגם ישמע את דעתם, אך ההחלטה יעשה בעצמו.

וכן כיוצא מפורש מן המדרש. דאחר שהודיע הקב"ה למלאכים בלשון "נעשה אדם כצלמנו" היה ויכוח גדול בין המלאכים. כת אחד אמרה שטוב שיברא כי הוא יגמול חסדים וכת אחרת אמרה שלא יברא שהוא כולו שקר. כת אחת אמרה שיברא שהוא יעשה צדקות וכת אחרת אמרה שלא יברא שהוא כולו קטטה. ומסיים המדרש "דעד שהיו מלאכי השרת מתדיינים כבר עשה הקב"ה את האדם".

ובאופן שאצל גדול הדור ברור שהצדק עמו ושיש הכרח לעשות דבר מסויים, אז יוכל להציע הענין באופן שוודאי יסכימו עמו. שכן עשה הקב"ה כששאלו המלאכים מה טיבו של האדם אמר כהקב"ה צדיקים עומדים ממנו, ולא גילה הקב"ה שגם רשעים יעמדו ממנו.

מתוך הספר: "דרכי נועם" להרב שאול וגשל.